משתמש כבד

משהו מגניב שמצאתי בבלוג "בייגלה" (שם תוכלו לבדוק הדגמה חיה וגם בבלוג זה מצד שמאל למעלה).

גוגל מאפשרת לכם להוסיף לבלוג שלכם טופס קטן שמאפשר לקוראים שלכם לבחור לאיזו שפה לתרגם את הבלוג שלכם. לא רק הפוסט הנוכחי אלא את כל הבלוג כולל שימוש וניווט דינמי בתוך האתר.
אתם פשוט צריכים להיכנס לניהול הבלוג, ובמקרה של וורדפרס – להוסיף וידג'ט של "טקסט", להדביק בתוכו את הקוד שגוגל מספקת לכם, לשמור וזהו. רעננו את עמוד הבית ובזה סיימתם.

נכון שעדיין נושא התרגום האוטומטי הוא לא מדויק ולא קולט ניואנסים, אבל גוגל בסה"כ עושים עבודה טובה בהעברת המסר בטקסטים מתורגמים (לפחות מעברית לאנגלית), לדעתי.
עדיין יישארו בעיות עיצוב של נושאי יישור לימין/שמאל במקרה של עברית/אנגלית אבל אפשר לחיות עם זה.

התוסף הזה יכול לסייע לקוראים שלכם להפנות לבלוג שלכם דוברי שפות שונות מהשפה בה אתם כותבים את האתר שלכם, ועדיין במהירות, מתוך האתר, לקבל תרגום מיידי לשפה שלהם. מי יודע, אולי אפילו הם ישקלו להיות מנויי מייל/RSS של הבלוג שלכם ופשוט לבצע תרגום עם כל פוסט חדש.

והשוס, בסוף רשימת השפות תמצאו Yiddish (יידיש)… מאוד משעשע לנסות לקרוא את האתר שלכם ביידיש. תנסו.

FF הוא ביסודו דפדפן מאוד בסיסי ופשוט. מה שעושה אותו סביר ואף מעלה אותו להיות טוב מאוד, אלו התוספים שאנשים פרטיים וחברות יצרו עבורו.
לאחרונה קפצתי לגרסה הראשית החדשה של FF, ‏3.5, ונפלתי.
אין הבדל משמעותי מבחינת הדפדפן הבסיסי, אבל מצד שני נדפק נושא התוספים – תוספים שלכאורה תואמים לגרסה החדשה, פשוט לא עובדים, ובנוסף תוספים אחרים עדיין לא התאימו עצמם לגרסה החדשה – וכאשר התוספים, שהם כאמור אלו שנותנים את הטעם ל-FF, לא עובדים – אז אין טעם בשדרוג.
בנוסף, השדרוג לגרסת המשנה 3.5.1 בכלל גרם לקישורי JavaScript לא לעבוד…

נאלצתי להסיר את 3.5 ולחזור ל-3.0.11 (שניתן להוריד מכאן, בגרסה אנגלית בלבד). כמה דברים אבדו לי בדרך וכמה תובנות נלמדו, אבל המצב חזר, פחות או יותר לקדמותו.
ההמלצה שלי היא להמתין עוד מספר חודשים ולתת ל-3.5 להתבגר ולתוספים להתאים עצמם אליו.

הרשו נא לי לשתף אתכם בטריק חמוד וחוקי לחלוטין שמאוד יעזור לכם, אם יש לכם חשבון דוא"ל ביאהו או שאתם רוצים לפתוח שם חשבון דוא"ל.

כעיקרון, יאהו מספקת שירות דוא"ל חינמי מבוסס דפדפן. אם רוצים שחשבון הדוא"ל שלכם ביאהו יאפשר משלוח וקבלה על ידי תוכנת דוא"ל רגילה, על גבי המחשב שלכם (כלומר משלוח באמצעות SMTP וקבלה באמצעות POP3) – אתם נדרשים להירשם, תמורת תשלום, לשירות בשם Mail Plus.

פתרון אחד לבעיה זו, בו השתמשתי עד היום ומאפשר לקבל וגם לשלוח דוא"ל דרך SMTP ו-POP3 דרך יאהו גם בלי השירות בתשלום – הוא שימוש בתוכנת הקוד הפתוח, החינמית, !YPOPs.
תוכנה זו למעשה מתקינה רכיב Proxy מקומי, במחשב שלכם, בכתובת המקומית 127.0.0.1, אשר מתרגמת את גישות ה-SMTP וה-POP3 של תוכנת הדוא"ל שלכם – לפקודות HTTP מול שרתי יאהו, כאילו היתה דפדפן.
העסק עובד לא רע, כולל עברית, אם כי מדי פעם יאהו משנה את יישום ה-WEB שלה ואז התוכנה מפסיקה לעבוד עד שהמפתחים של YPOPS דואגים לתיקון מתאים. קצת מציק, אבל מה לא עושים בשביל חינם…

בכל מקרה, לאחרונה שוב יאהו שינתה את היישום שלה, ותוך כדי דיונים באחד הפורומים של YPOPS, אחד המשתמשים בתוכנה כתב אודות שינוי מינורי שניתן לבצע בהגדרות היישום של יאהו, אשר מאפשר גישת SMTP ו-POP3 בחינם מול יאהו!, וחבר'ה, זה עובד כמו קסם.
כל מה שצריך הוא להגדיר שהחשבון שלנו יקבל תכנים מהגרסה של Yahoo Asia. זהו.
וישראל נמצאת באסיה (למי שמוטרד…). אני בטוח שלא חשבתם שאי-פעם יצא לכם משהו חיובי מזה שאתם נמצאים באסיה…
הפתרון כמובן אינו תלוי במערכת ההפעלה שלכם או בתוכנת הדוא"ל שבמחשב שלכם, כל עוד היא תומכת ב-SMTP וב-POP3.
הפתרון אינו משנה את כתובת הדואל שלכם והיא תמשיך להיות בדיוק כפי שהיתה קודם. השינויים היחידים הם שכאשר תכנסו ליישום הדוא"ל של יאהו דרך דפדפן, בחלקים של היישום שבהם יש תכני חדשות וכדומה – הם יהיו רלוונטיים לאזור של אסיה וכאשר תבצעו Sign Out מסודר – תועברו ל- asia.yahoo.com . זה הכל.
אי-אפשר לדעת אם שיטה זו זמנית או קבועה או רק ניסוי של יאהו ולכן אי-אפשר להבטיח שהעסק תמיד יעבוד. תיהנו כל עוד זה עובד, ואם זה ייפסק, תנסו לעבוד כנ"ל, עם YPOPS.
אם יש לכם חברים עם חשבון דוא"ל ביאהו – תעשו להם מצווה ותיידעו אותם אודות פוסט זה.

איך עושים זאת?
(ליאהו יש שני ממשקים דוא"ל, הוותיק יותר שנקרא Mail Classic והחדש שנקרא All-New Mail. ההדרכה שלהלן היא על פי ממשק Classic. במקומות שקיים שוני – אני ארשום בסוגריים את מה שצריך לבצע מי שעובד עם הממשק החדש)

1. פותחים  דפדפן.
2. ניגשים ל- mail.yahoo.com ‏.
3. מבצעים כניסה למערכת עם השם והסיסמא שלכם (אם עוד אין לכם שם חשבון, קודם תיצרו אותו ואז תכנסו).
4. לאחר שנכנסתם, בראש הדף יופיע שם המשתמש שלכם. הציבו את סמן העכבר מעליו וייפתח ממנו תפריט נגלל, הקליקו על האפשרות Account Info‏ (בממשק החדש ייתכן ולא יופיע שם המשתמש שלכם אלא קישור בשם My Account‏ – הקליקו עליו. אם בממשק החדש כן מופיע שם המשתמש שלכם, הקליקו עליו, ובתפריט המשנה שייפתח – הקליקו על האפשרות Edit My Account‏).
5. תידרשו להזין שוב את הסיסמא שלכם. בצעו זאת והקליקו Sign In‏.
6. תקבלו כעת דף המפרט נתונים שונים על החשבון שלכם. הוא יחולק למקטעים שונים, בעלי כותרת עם רקע צהוב, שהעליון מביניהם הוא Member Information שיהיה רשום מצד שמאל של השורה הצהובה ומצד ימין לו יהיה קישור בשם Edit. לחצו עליו.
7. כעת אתם בדף בשם Member Details. בשדה Preferred Content לחצו על הקישור המגדיר את ערך שדה זה (בדרך כלל זה יהיה ‏Yahoo! U.S‏).
8. כעת אתם בדף בשם Preferred Content. בשדה New Setting יש תיבה נגללת. הקליקו עליה בכדי לפתוח אותה ובחרו באפשרות Yahoo! Asia והקליקו על כפתור Finished‏.
9. כעת תועברו לדף הסכם תנאי השירות. לחצו על כפתור I Accept‏.
10. חזרתם כעת לדף Account Information. וודאו ששדה Preferred Content משויך לאסיה כעת. לחצו על כפתור Finished‏.
11. ברכות. חזרתם לחשבון שלכם. כעת צריך להגדיר אותו כחשבון שמאפשר משלוח וקבלה ע"י SMTP ו-POP3. לחצו על הקישור Options‏ (בממשק החדש ייפתח תפריט משנה נגלל, בחרו באפשרות Mail Options‏).
12. עברתם לדף Mail Options. לחצו על הקישור POP Access and Forwarding‏ (בממשק החדש בחרו באפשרות POP & Forwarding‏. נכון לכתיבת שורות אלו הממשק של אפשרות זו במסגרת הממשק החדש נמצא בפיתוח, ולכן יהיה לכם בדף זה קישור להגדרות האלו על פי הממשק הישן, הקליקו עליו והמשיכו לפי ההוראות שלהלן).
13. ייפתח לכם דף חדש בשם POP Access & Forwarding. הקליקו על האפשרות Web & POP Access. דבר לא יקרה מלבד זה שהאפשרות הזו תיבחר (גם אם היא כבר מסומנת. זו פעולה של "ליתר ביטחון").
(צעד אופציונלי באותו הדף: בחרו האם אתם רוצים שירדו אל תוכנת הדוא"ל שלכם במחשב גם דברי דוא"ל שיאהו מחשיבים כספאם)
(צעד אופציונלי, אבל כדאי, באותו הדף: הקליקו על הקישור POP Settings (ייפתח דף חדש) לקבלת מידע אודות ההגדרות הנדרשות כעת בתוכנת הדוא"ל שלכם במחשב בכדי לעבוד מול שרתי הדוא"ל של יאהו. שימו לב שבתחתית דף זה יש קישורים להסברים כיצד לבצע את ההגדרות בתוכנות דוא"ל שונות)
הקליקו על כפתור Save‏. ההגדרות יישמרו ותוחזרו לאותו דף הגדרות POP‏. אתם כעת יכולים לסגור דף זה.
14. זהו, סיימתם מהצד של יאהו. כעת אתם צריכים להגדיר את תוכנת הדוא"ל במחשב שלכם, כל אחד על פי התוכנה שלו.
הנתונים להלן הם כפי שיאהו פרסמה בזמן פרסום פוסט זה ויכולים להשתנות. וודאו קבלת נתונים עדכניים מאתר יאהו בטרם ביצוע:
שרת POP3: ‏pop.mail.yahoo.com
שרת SMTP: ‏smtp.mail.yahoo.com

שיהיה בהצלחה!

.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

ד"ר ג'קיל ומיסטר אינטרנט

(פורסם ב-1/4/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

מכירים את הצגות התיאטרון הניסיוניות וה"מתקדמות" – בהן השחקנים יורדים מהבמה, מתערבבים בקהל, ומשתפים אותו בהצגה – כך שגם הקהל קובע את מהלך ההצגה וטיבה?

למה הצגות כאלו נחשבות ניסיוניות? כי הן מוחקות את הריחוק ושוברות את "קיר הזכוכית" בין האמנות לקהל, והופכות את הקהל לאמן פעיל.

האמנות נתפסת כמאורע מיוחד, נשגב – שיש לצרוך אותו ביראת כבוד, שלא על בסיס יומי, ורק "מוכשרים" ומלומדים יכולים לבצע אותה.

קשה להשליך ישירות מהאמנות לעיתונות, אבל מאפיין הריחוק בהחלט קיים היום בעיתונות המסורתית, יהיה זה על גבי נייר או מסך.
עיתונות זו מייצרת ידיעות, כתבות ומאמרי דעה ומן הצד השני הלקוח קורא את התוכן.
אין כאן דיאלוג של ממש. ה"מכתבים למערכת" הם חלון קטן לתגובות נבחרות ומצונזרות של הקוראים.

כעת, לראשונה, באמצעות האינטרנט – קיימת האפשרות לשתף את הקהל הרחב בעשייה העיתונאית, ולקיים דיאלוג בין הכתב לקהלו.

השלב הראשון, כפי שמתבטא באתר זה, הוא מתן במה לקוראים, להגיב באופן מיידי ובצורה חופשית (תוך צנזורה מאוד מינימלית, ורק במקרים קיצוניים). בנוסף, תגובות הקוראים נשמרות לעד כחלק מהכתבה, במסגרת הארכיון.

הקוראים אינם מחויבים לדבר, מלבד לעצמם.
הם אינם חייבים להיות נחמדים, מועילים או מחדשים. הם לא חייבים למסור את שמם האמיתי, ויכולים להסתתר מאחורי כל שם סמלי שיחפצו. הם יכולים לזרוק בוץ, רפש ועפר על הכתב והעיתון.

אולם, לא ברור לי מדוע קיימים קוראים מסוימים, השבים ל"מקום הפשע" בכדי לשפוך את מררתם, לרוב כאנונימיים.
הרי אם לא נעים לך במקום מסוים – למה לחזור אליו?

חשבתי על מספר אפשרויות:

1.    קוראים החושבים שבכך הם ישפרו את רמת הכתיבה והתכנים באתר, על ידי לחץ על הכתב / עורכים.

אין ספק שמגוון הדעות הוא רחב ולכן גם לעיתים קרובות מתנגש, אולם כדאי ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה" ולא אלימות טקסטואלית.

לדעתי, קוראים המגיבים בשפה וולגרית ומשתלחת – אינם מעוררים את אהדת הכתב או גורמים לו לחשוב שנית בצורה ביקורתית על כתביו, וכמו כן הם כמו "מלכלכים" את האתר לנצח (מאחר והתגובה נשמרת בצמוד לכתבה) – אותו האתר שהם רוצים לשפר.

בהנחה וקוראים אלה באמת אוהבים את האתר ומעוניינים בשיפורו – יואילו נא להפנים את שינוי התפיסה העיתונאית באינטרנט, ויקבלו בכבוד את אחריותם העקיפה לטיב האתר.

ייתכן וביקורת בונה, מנומקת ועניינית, הכוללת סימוכין – הייתה מציגה את עמדת הקורא בבהירות ועל כן מקנה לה חוזק והשפעה – הן על הכתב והן על העורך, ולבטח הייתה משפרת את הכתבה והאתר.

2.    בעלי אינטרסים שמשבחים או מקללים בהתאם לצורכיהם.

אלו כמובן יימנעו ככל שאפשר מחשיפת זהותם האמיתית מאחר וזו תאיר את קלונם ואת רצונם לעשות שימוש ציני בבמה הציבורית העומדת לרשותם. אחרי הכל – מה הוא אדם אם לא סך כל האינטרסים שלו?

3.    קוראים שפשוט "משחררים לחץ" על אובייקטים פסיביים שנאסר עליהם להגיב (עובדי האתר).

כאשר אדם יודע שהוא ניתן לזיהוי – הוא מראש מרסן את מעשיו ודבריו, כי הוא יודע שהוא נחשב אחראי להם. כאשר הוא מסתתר מאחורי כינוי אנונימי, הוא יודע שהוא מוגן, ועל כן הוא אינו אחראי לדבריו, ואז הוא משחרר את הרסן.

האינטרנט נותן לראשונה לאנשים מקום להשתחרר מכבלי המציאות הרשמית והמחייבת, ללבוש זהויות ללא הגבלה, ולתת דרור למאוויהם.
ומה לעשות – מאוויהם בדרך כלל כוללים הרבה רגשות רעים שלא הייתה להם אפשרות להתנקז. אז כעת הניקוז מתבצע על ידי זהות חלופית שאינה מזוהה עם "האני הרשמי" שלהם. כמה נוח.

אם יש משהו שמעניין אותי בכל העסק הזה הוא הקשר בין הדמות או הכינוי שבוחר הקורא לבין האדם במציאות. האם הכינוי הוא בבואה של האדם, של שאיפותיו או ההפך ממנו?

לגבי סוג זה של אנשים אין לי דבר להגיד להם – מלבד להפנותם לרופאים המתאימים (אם כי זה יותר יקר מחיבור לאינטרנט).

ייתכן ובעתיד האתר ייגבה תשלום בעבור השימוש בו (השערה עתידית שלי בלבד). אולי מצב זה ינפה את "עוברי האורח" המפריעים לדיון, וגם יגרום למנויים לכבד את אשר הם משלמים עבורו – לעומת החינם, המזמין תחושת חוסר ערך וביזוי.
אולי גם ניתן יהיה לבצע תמחור מדורג, בו תינתן הנחה לקוראים אשר יסכימו כי דבריהם באתר יכתבו תחת זהותם האמיתית – בכדי לעודד דיון יותר מרוסן.

אינני כותב דברים אלה מטעם האתר. הדברים נכתבים מתוך כאב וצער על השימוש הנלוז שעושים קוראים מסוימים במנגנון התגובות – מתוך תקווה שלפחות חלק מהקוראים יסכימו עם דבריי וישנו את גישתם.

לראשונה ניתנת לכם האפשרות להשפיע, לשנות, לעצב – כרצונכם. השימוש שתעשו באפשרות נהדרת זו תקבע את האקלים התרבותי בו תחיו, לטוב או לרע.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

קטן, ממזרי ונסתר מהעין

(פורסם ב-26/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

ברצוני להגיב במאמר זה על שתי כתבות שהתפרסמו באתר זה, של דן גילמור ולילך סיגן.

לרגל ההתפכחות מגל הדוט.קום, מגיע כעת השלב ההכרחי של הכאה על חטא, והחטא הוא כמובן החינם. החינם אומרים לנו – גוסס. נא לשלוף כסף לסעודה האחרונה.

ואני אומר לכם שהוא עוד לא מת, הוא פשוט משנה צורה.

הימים של מיזמים הצורכים מיליונים ללא אפשרות להבטיח את כיסוי ההשקעה בלבוש של חדשנות טכנולוגית עברו להם. זה נכון.
החינם הגדול וההמוני, המדמם מזומנים, לא יכול להתקיים לנצח – ולו כי בסופו מחכה איש עסקים עצבני שהיה לו עודף שהוא ציפה להשביח.

אולם, כעת תורו של החינם הקטן והממזרי, הנסתר מהעין.

החינם יכול להיות צד אחד של מודל עסקי, כל עוד הוא גורם להגעה ופעילות של לקוחות רבים – אך מבטיח מן העבר השני הכנסות הנובעות בעקיפין מפעילות החינם.
דוגמא לא חוקית לכך היא מכירת פרטי גולשים באתר מסוים לחברות מאגרי מידע.
דוגמה לגיטימית היא למשל הטמעה של אתר מכירות באתר חדשות, כפי שקורה כיום באתר YNET. האתר הוסיף בדף הבית שלו קישור למתנות לחג הפסח, המפנה לחלון נפרד שהעיצוב שלו נשאר כשל האתר, אולם הקישורים ודפים פנימיים יותר מעידים כי פונה לאתר המכירות של נטוויז'ן-נענע.
אני מתאר לעצמי ש-YNET מרוויחים משהו מהקישור הזה.

החינם הפחות מוכר הוא האישי, הביתי.
כמו שהאינטרנט הגדילה את פוטנציאל המכירות – אך במקביל גדל גם מרחב התחרות, ולא רק מחברות מסחריות אחרות.
יודעת כל חברת פיתוח תוכנה, כי ייתכן וברחבי הרשת מפתח אדם או קבוצה – תוכנה מקבילה שהיא בחינם או כשותפה (Shareware). יהיה זה ברמת המחשבון או מערכת הפעלה שלמה, כדוגמת לינוקס.
נכון שלרוב המוצר אינו מקצועי ומושקע, אולם הוא גם אינו צורך משאבי כספים, נדל"ן וכוח אדם, ולכן גם זול יותר – כך שיש איזון בין שני המוצרים.

עובדה זו נכונה בהחלט גם לגבי אתרי תוכן ייעודיים. קיימים הרבה אנשי מקצוע המקימים אתרים שאינם דווקא לשם רווח, אלא "סתם" לצורך הנאה אישית, הפגנת ידע או רצון לחלוק את ניסיונם עם אחרים.
אתרים אלה הם רובם בחינם, ולעתים הם גם משתתפים בתוכניות שונות לפרסומות באנרים. קרוב לוודאי שהם גם לרוב לא עוסקים בפרסום עצמי.
לא נהוג "לספור" אתרים אלה כמתחרים אולם הם בהחלט מתחרים מאחר והם מאוד ממוקדים ולרוב אוצרים בתוכם ידע רב וייחודי שהגולש העוסק בתחום מחפש.

"קערות הטיפים" עליהן מדבר דן גילמור הם ה-Micro Payments (הצעות לתרגום עברי יתקבלו בברכה. נתחיל ב"תשלומי זוטא" או "תשלומיני" (ובלי בדיחות גסות, בבקשה)), שהם בהחלט העתיד הכלכלי של העסקים הקטנים באינטרנט.
הם יאפשרו לאתרים קטנים להתחיל עסק כלכלי שיהיו לו גם הכנסות, תוך תשלום מינימלי למרכז סליקה. במידה והעסק יגדיל הכנסותיו – הוא יוכל לעבור לאמצעים מתקדמים יותר.
ההנחה הנסתרת בכל העניין היא שחברות הפיננסים יאמינו כי הן יוכלו להרוויח רווח נוסף ממרכזי סליקה קיימים שיטפלו גם בבקשות מרובות לסכומים קטנים. זו כמובן השאלה הבסיסית שהתשובה העתידית עליה תקבע את עתידו של המודל הזה.
תשלומים אלו יאפשרו לנו כלקוחות לתגמל את ההשקעה של העסקים הקטנים, ובכך להבטיח את רציפות השירות והפיתוח ברמה נאותה.

חברת IBM, אשר לה ניסיון רב וקשרים ענפים במגזר הפיננסי, עוסקת כיום בשלבים ראשונים של יישום המודל של תשלומי זוטא. ממש במקרה יוצא שהטכנולוגיה פותחה במעבדות IBM בחיפה. עיר עם עתיד, או הו הו.

הפרסום באינטרנט לא מצליח בגלל מספר סיבות:

בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו – יודע הפרסומאי כי כל פרסומת יחידה בה הוא משקיע – תגיע לכל הפחות לאלפי לקוחות בכל שידור. זאת לעומת האינטרנט, בה החשיפה היא קבועה (כמו שילוט חוצות) אך התעבורה אינה מובטחת כלל, ולבטח לא להמונים (חוץ מדפי השער והמקורבים להם). לכן גם הנכונות ליצור פרסומת מושקעת יורדת וכך גם המחירים מתומחרים ביחידות של אלפים.

בניגוד לאמצעי המדיה הותיקים – האינטרנט הוא מבוזר, מגוון ומפולח כל כך שזה בלתי ניתן לתפיסה. כן, אותו פילוח שהפרסומאים רצו (?) להגיע אליו מאז ומעולם – בכדי להוכיח חד וחלק שהפרסום אינו ערטילאי – נמצא כעת בהישג יד. רק שהיד אינה מושטת.

אני חושש שלמשרדי הפרסום המסורתיים אין את המודעות, הרצון והכלים ליצור פרסום ורטיקלי אמיתי.
הרבה יותר נוח לתת לאותו הצוות ליצור פרסומת גם למכונית וגם לרכיבי אלקטרוניקה  – בלי להשכיל את הצוות בידע הנדרש בכדי למכור בשפה המקצועית של התחום הנדרש.

אין מספיק משרדי פרסום שמוכנים להתמחות בתחום מסוים בלבד – ולכסות אותו. יכול להיות שלא הייתה הצדקה כלכלית לכך עד היום, מעבר למגזינים מקצועיים, ונכון – לא כל תחום צריך או יכול לממן פרסומת באמצעים ההמוניים והיקרים.
אולם, כעת יש אינספור אתרים המתמחים בתחום עיסוקם. יהיו אלו של חברות, ארגונים או אנשי מקצוע הבונים אתרים כתחביב, אך יוצרים אתרים מקצועיים ביותר!

הביזור שמכתיבה הרשת יעודד אנשי מקצוע לפתוח משרדים קטנים ומתמחים – שישלבו מקצועני פרסום לאינטרנט עם אנשי מקצוע מתחומים שונים.
משרדים אלה ישמחו לחפש ולמצוא את האתרים המתמחים – וגם לפרסם בהם, כל עוד הם יוכיחו התחדשות ומקצועיות, ללא קשר לגודל הגוף או האדם העומדים מאחורי האתר.

החינם לא ימות כל יש רצון למשוך את הפרפרים (הגולשים) אל האש (הקנייה) וכל עוד אנשים יהיו מוכנים לשתף אחרים ולהתגאות ביכולותיהם.

האינטרנט בהחלט יוצר כלכלה חדשה – אך אין זו כלכלת "הוצאות ללא הכנסות" אלא כלכלה המסירה מגבלות רבות, מאפשרת גם לגופים קטנים יותר להשתתף במשחק הכלכלי, ומקרבת אותנו יותר מאין פעם למצב של שוק משוכלל – בו יש יותר מתחרים, יותר אמצעי ייצור, יותר מוצרים, וכן, יותר מאי-פעם – הרבה חינם.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

After Party

(פורסם ב-18/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

איך יודעים שהיתה מסיבה טובה? בסופה תמיד מגיעים שוטרים בכדי להרגיע את הקהל המשתולל, עקב תלונות השכנים. כך גם עם נאפסטר.

דרור כבר כתב את זה בעבר, והוא צדק – היא שכבה על הגדר בשביל כל הבאים אחריה. נאפסטר היתה תצוגת תכלית מרהיבה שביצעה הוכחת היתכנות מלאה, אולם היא לא רק שכבה על הגדר, אלא גם דרכה על כל מוקש.
אילו מר שון פאנינג היה מקבל ייעוץ טוב יותר – הוא לא היה מנגח ומעמיס על עצמו את כל תעשית המוסיקה. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את התוכנה לכל סוגי הקבצים, ולא רק לקבצי מוסיקה.
הוא בהחלט יכול ליטול לעצמו את התואר של מי שהפך את תוצרי תעשית המוסיקה לנחלת הכלל (Public Domain). השד הזה כבר לא יחזור לבקבוק.

חברות המוסיקה מעולם לא פנו כנגד הלקוח הסופי, אלא כנגד ערוצי הפצה לא מורשים, כלומר – אנשים וארגונים המתפרנסים משכפול לא חוקי של מוצרים מוגני זכויות יוצרים.
הם גם כנראה לא יעיזו לפנות כנגד הלקוחות, כי הם אלו שבסופו של דבר מכניסים את הכסף (אם כי לא הייתי סומך על זה, כי הדיגיטליות יכולה לעבוד גם לרעת האזרח הקטן).

עוד בשנות השמונים זכורני שהייתי מקליט שירים מהרדיו אל קלטות, ואח"כ מדיסקים אל קלטות, ודיסקים לדיסקים, וכן הלאה (כולל בין חברים) – והכל לשימוש פרטי, ובלי לקרוא חוקי זכויות יוצרים (שאני חושב שלא היו מצורפות לאלבומים, כמו היום לתוכנות…). אז הייתי פורע חוק? יכול להיות שכן. חברות התקליטים ידעו על המצב הזה? כנראה שכן. היה אכפת להן? כנראה שלא. כי לא היו להם את הכלים למנוע זאת והן הניחו כי מצב זה הוא הרע במיעוטו.
הבעיה היתה בזייפני הקלטות, שהוסיפו גם את הדיסקים.

רשת האינטרנט (בשילוב עם פורמט MP3) הקימה ערוץ הפצה אלטרנטיבי, דיגיטלי, ללא מרכז וללא פיקוח, אשר איפשר יצירת מספר עותקים לא מוגבל, כאשר כל עותק זהה למקור במאה אחוזים, והכל מגיע לכל נקודה בעולם בתוך דקות. מכונת השכפול הגדולה בעולם, והיא שייכת לכולם!

הבעיה של נאפסטר היתה בטכנולוגיה שלה, משום שהיא הייתה מתווך מרכזי שבלעדיו העסק לא יעבוד, וברגע שהחוק אוסר על פעילותה – לא ניתן לבצע את ההתקשרות בין התחנות הבודדות (Peers).
פרויקט גנוטלה לעומתה כבר הסיק את המסקנות וכעת כל סוגי הקבצים מותרים, והחיפוש נעשה מתחנה לתחנה (שזו צורה פחות יעילה מאשר מסד נתונים מרכזי, הניתן לשכפול באתרי מראה) – כך שנראה כי בצורה הזו לחברות התקליטים אין הרבה מה לעשות בכדי למנוע את השכפול.

חברות המוסיקה (ובקרוב הסרטים) הן עוד מתווך שנפל קורבן לרשת האינטרנט, המחסלת אותם בעקביות וביעילות.
החוקים הקיימים עדיין לא מותאמים לעידן הרשת, וגם אם יהיו חוקים חדשים, אני ספקן עד כמה הם יהיו יעילים ברשת עולמית.
כיום יש יותר חוקים מקומיים לכל מדינה, מאשר חוקים (או יותר נכון הסכמים) כלל עולמיים.
הניסיונות כיום לחוקק חוקי אינטרנט מקומיים בכל מדינה בכדי להתמודד עם הרשת הם בבחינת "עוד מאותו הדבר", והחלתם תהיה קשה עד בלתי אפשרית.
הביזור הגורם לאותם נושאים להיות מטופלים בצורה שונה (או לא מטופלים בכלל) במדינות שונות, יוצר אנרכיה כאשר מנסים להחיל אותם ברמה העולמית.

הקושי לקבוע את החוק אשר יהיה הקובע, מיקום העבירה (מחשב הלקוח בישראל, הנתבים בחמש מדינות, השרת ביפן, החברה רשומה באיי ברמודה…), ותחום השיפוט – יגרום לחברות הותיקות ולשלטונות להתאחד ברמה עולמית.
בגלל שהרשת הפכה את עולמנו ל"כפר קטן" הרי שהצורך בשלטון וחוקים מרכזיים מתגבר. כמובן שכל מדינה ושלטון ישאפו לשמור על מסגרת עצמאית ככל שניתן, אולם לא יהיה מנוס מהתחלה של שיתופי פעולה ברמה העולמית.
כמו שקיים היום בית הדין הבינלאומי בהאג (עם כמה שיניים שנשארו לו…), יהיה צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים (בייחוד כאשר כעת יש מיזוגים חובקי עולם, כמו בתעשיות הרכב (דיימלר-קרייזלר) והבידור
(AOL-WARNER) וגופים דומים.
הצורך בתיאומים והתאמות יקטן ככל שההסכמות והחוקים יהיו עולמים, וזה יגביר את יעילות החוק והשלטון, בין אם זה יהיה לטובתנו או לרעתנו.

אין ספק שככל שהגוף גדול יותר, כך הוא נע לאט יותר – וכך גם מדינות. הם מעכלות את רעיון האינטרנט והשלכותיו לאיטן, אך בעתיד גם הן יבינו שאין ברירה, וצריך לבצע התאמות ושינויים.

.

אחד מהדברים המעטים שאני זוכר מלימודי האקדמיה שלי (תקשורת ומנהל עסקים) הוא שאחד מהמרצים אמר ש"99% מהאנשים בעולם רק "מתחזקים" אותו, והאחוז הנותר הם אלו אשר מקדמים ומשנים את העולם". כבר אז הסכמתי איתו, ודעתי לא השתנתה מאז.

אין ספק שבמסגרת האחוז הזה נמצאים הממציאים והאמנים. לכאורה הם שונים בתכלית, אולם אם נביט מקרוב נראה כי אלו צדדיו המנוגדים של אותו מטבע.

שניהם יוצרים, רוצים בהכרה, אהדה ואהבה של הקהל הרחב והמקצועי, ואם אפשר גם כסף – מה טוב.
כמובן שההכשרות הנדרשות הן שונות, ותהליך היצירה שונה בתכלית, אך היצירה היא הבסיס המשותף.

בכדי לעודד אנשים אלה ל"קדם" את האנושות ולתרום לה – נתנו להם הגנות: "זכויות יוצרים" לאמנים, ו"פטנטים" לממציאים.

מצב של האמנים הרבה יותר טוב משל הממציאים:

האמנים מקבלים הגנה מרגע שיצירתם מוכנה, ואין הם צריכים לבצע תהליך ארוך של בדיקה והוכחת ייחודיות (אם כי ייחודיות בהחלט נדרשת).
הממציאים צריכים להסביר בדיוק כיצד פועלת המצאתם, להוכיח כי היא ייחודית, ולהוציא סכומים נכבדים בכדי לקבל אישור על פטנט.

האמנים מקבלים הגנה לתקופה ארוכה המורכבת מכל ימי חייו של היוצר (או יותר נכון – מרגע סיום היצירה) ועוד 70 שנה מיום פטירתו של היוצר.
הממציאים מקבלים רק 15 שנה מקבלת האישור לפטנט (מגבלה זו נועדה בעיקר בכדי להבטיח כי האנושות לא תחכה זמן רב לשימוש נפוץ בפתרונות אשר יכולים להיות קריטיים לקיום האנושי).

בעוד אמנים רשומים כמקור היצירה, ובהתאמה מקבלים תמלוגים, הרי שממציאים רבים רק רשומים כמקור היצירה, אולם הבעלות המלאה עליה (והרווחים בהתאמה) הם של החברות בהם מועסקים הממציאים, אשר אינם מרוויחים דבר.

האמנים מהווים לרוב חלק בלתי נפרד מהיצירה (בייחוד בתחומים הדורשים את נוכחות האמן לביצוע היצירה: שירה, תיאטרון, סרטים), כך שההערכה לה הם זוכים היא חזקה ורחבה יותר (וכך הם יכולים להרוויח עוד כסף על ידי ניצול המוניטין שלהם במסגרת פרסומות), בעוד שהממציאים לרוב נותרים בצל, ובמקרים הטובים זוכים לאזכור בספרי המדע וההיסטוריה.

מהנתונים לעיל עולה כי למרות שהם ב"מצב קשה" בעקבות גזל זכויות יוצרים ועושק חברות המוסיקה – הם עדיין במצב טוב ביחס ליוצרים אחרים בחברה האנושית. חברות המוסיקה עשו עבודת שיווק מעולה, אולם יצרו היררכיה קשיחה בפופולריות של האמנים – דבר שהיטיב עם מעטים ודחק רבים מחוץ למעגל העושר, בין אם בצדק ואם לאו (על טעם ועל ריח…).
יהיה קשה יותר לאמן מוכשר לשווק עצמו דרך הרשת בלבד, ללא הדחיפה המסיבית של חברת מוסיקה המאמינה בו (וכן, לוקחת את ה"קופון" שלה). כך שהרשת היא גם הזדמנות, אך גם מכשול.

אנו חייבים להכיר תודה לאנשים אלו, ולדאוג כי הם ימשיכו ליצור ולהפיק מעצמם את המיטב, ולשם כך אנו חייבים לדאוג כי הם יתוגמלו היטב על מאמציהם. ככל שנוכל לעשות זאת וגם לנפות את המתווכים בין צרכני היצירה לבין היוצרים – כן ייטב לכולנו.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

עד כאן

(פורסם ב-13/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לפני כשנה בערך הייתי מנוי על שירותי ההתחברות לאינטרנט של "אינטרנט זהב". היה בסדר ולא היו לי טענות.
אולם, יום בהיר אחד החל להגיע דואל, באופן סדיר, עם פרסומות, מבצעים, הנחות ושיגועים – והכל בחסות הספק החביב והמפנק.
ולא, הדואל (שבכלל לא ביקשתי) לא כלל שום אפשרות לביצוע הסרה.

התקשרתי לשירות הלקוחות של החברה וביקשתי בנימוס להסיר אותי מרשימת התפוצה. "לא", הייתה התשובה. "זה לא אפשרי, זה חלק מהמנוי, ואין אפשרות טכנית להסיר אותך מהרשימה…"
לא היה לי כוח להילחם, וביטלתי את המנוי שלי ל"אינטרנט זהב".

עברתי לסרפרי, שם הסיסמה היתה "באתי בגלל המחיר – הלכתי בגלל השירות", ומשם עזבתי די במהירות.
.

כל דואלים גבר

לבסוף נחתתי בכור מחצבתי, הספק הראשון אליו התחברתי לפני שנים אין ספור, נטוויז'ן.
הפשרתי מנוי מוקפא שהיה לי – ובהתחלה באמת הכל דפק כמו שעון ולא היו בעיות.

אממה, לרגל פרוס שנת 2001, החלו להגיע אלי משלוחי דואל סדירים, כל יום, מכתובת שולח שנקראת "עדכנט". לא היה זכור לי שנרשמתי למנוי כל שהוא. הדואל הכיל מספר שורות טקסט (שלא כללו הוראות ביטול מנוי) וקובץ HTML. דבר ראשון חשדתי שמדובר בוירוס או חפץ חשוד אחר, אולם בדיקות שונות העלו שאין כאן בעיות מסוג זה.

מפתיחת הקובץ התברר שזה הוא קובץ HTML המופעל כבסיס האוגר לתוכו תוכן מתוך האינטרנט (כולל פרסומות). גם בקובץ זה לא היו הוראות ביטול מנוי.
קראתי את התוכן והבנתי מהר את העיקרון: ידיעון המתמצת חדשות, רכילות ומידע שימושי ומשומש.  שום דבר שלא נעשה קודם.
הבנתי שמישהו העלה אותי בחכת הפרסום, ועל כן החלטתי להתעלם והפעלתי סינון המוחק אוטומטית את הדואל המגיע מכתובת זו.

בשלב מסוים ראיתי שזה לא נפסק, ומפלס העצבים עלה. החלטתי להתחקות אחר מקור הזבל ולהפסיק אותו. בקובץ היתה הפנייה לאתר "עדכנט".

מסתבר, שהאתר שייך לקבוצת "אנשים ומחשבים", מנג'סים עם רשיון וותק שראויים לכתבה נפרדת על תרומתם להפיכת העתונות לקונדום לחפור בו.

גם באתר לא היה כל אזכור כיצד ניתן לבטל את הניג'וס, רק טלפון להרשמה (הרי מי האדיוט שירצה להפסיק דואל נהדר וחיוני שכזה?).
התקשרתי, וביקשתי שיפסיקו לשלוח לי. לאחר מסירת כתובת הדואל שלי התברר שאני לא רשום אצלם. "אולי אתה מקבל את זה דרך נטוויז'ן?" נדלקה נורת הלוגן מעל ראשה של נציגת השירות.
"אממה?" תמהתי. "כן, יש מבצע ללקוחות נטוויז'ן, תברר בשירות הלקוחות שלהם".
.

רשומון עם ספק

ביום חמישי, הראשון לפברואר לשנת 2001 למנין הגויים, התקשרתי בחיל, רעדה ועצבים לשירות הלקוחות של הספק החביב שלי.

"#@*&!?" שאלתי.
"כל לקוח חדש מקבל אוטומטית את ה"שירות" הזה (המרכאות הן תוספת שלי, א.כ.), היית צריך לקרוא בחוזה" הייתה התשובה הלקונית.
"אבל אני לא חדש, אני ותיק. הופשרתי." הגבתי בקור רוח השמור להרי געש רדומים.
"זה באמת מעניין, וצריך לבדוק את זה, אבל ככה זה עובד. יכול להיות שאתה נחשב חדש במערכת, ולכן היא שולחת לך. אתה יודע שרק החודש הראשון הוא בחינם, ואח"כ זה בתשלום?" המשיכה הלקונית להלקות.
"הבנתי. אני מבקש שתסירו אותי מייד מרשימת התפוצה" הלוחות הטקטונים החלו זעים על גבי הלבה.
"אין בעיה" הרגיעה אותי הלקונית, ולאחר מסירת הפרטים המזהים שבתי בשלום לבסיסי, להרגע ולשחרר בהדרגה את הקיטור.

כך עבר לו שבוע, אשר בכל מהלכו, כמובן, המשכתי לקבל כמו שעון את הידיעון החביב עלי. הנחתי לגלגלי השיניים במחשבי הענק של נטוויז'ן ו"עדכנט" לעשות את שלהם, ובסוף השבוע העוקב חזרתי לשירות הלקוחות של נטוויז'ן, ובעצבים מנומסים דרשתי את הסרתי המיידית מרשימת התפוצה.
נרקיס החביבה משירות הלקוחות התנצלה, ואמרה שזה לא תלוי רק בהם, כי הם מעבירים את הבקשה ל"עדכנט" (כלומר, נטוויז'ן מעבירים (כנראה תמורת תשלום = מכירה) את פרטי הלקוחות שלהם לצד ג'. מעניין, לא?).

המתנתי עוד יום, והמבול לא פסק. שוב התקשרתי, וביקשתי לדבר עם נציג מדוברי החברה, אולם נאמר לי שניתן לדבר רק עם שירות לקוחות או קשרי לקוחות (הקו האחרון לפני עזיבת הלקוחות). על כן, דרשתי לדבר עם אחראית המשמרת. וזו אכן חזרה אלי בשעות הערב המאוחרות, כנראה הייתי בין הפציינטים האחרונים.

שרית האחראית, התנצלה כמובן פעם נוספת, וכראוי חזרה על דברי קודמיה, והבטיחה לטפל אישית בעניין.
שאלתי את שרית מדוע חברת נטוויז'ן כופה על לקוחותיה את דואר הזבל המיותר הזה ללא בקשה יזומה של הלקוחות, אלא כחלק מובנה בחוזה ההתקשרות (שרבים וודאי אינם קוראים אותו, ויכולים בקלות להגיע לידי חיוב לאחר חודש הניסיון), כאשר ברור שאין הוא חלק הכרחי בפעולת ההתחברות לאינטרנט.
"הלקוחות דורשים את השירות הזה, והחברה צריכה לעמוד בדרישות הלקוחות והשוק" השיבה לי שרית ללא הנד עפעף (לא ראיתי, אבל שמעתי). נשימתי נעתקה, אבדו לי המילים ופרחה נשמתי.
פס רחב נמתח על משמעות ספק האינטרנט ומחק את כל מה שהכרתי.

"את יודעת מה זה Netiquette?" שאלתי רק לשם השעשוע.
"אני מצטערת", השיבה, "אבל אני לא מכירה את השירות הזה".
מסך, מחיאות כפיים ודמעות.
.

דברים בשם דוברם

קברניטי TheMarker דחקו בי לקבל את תגובת דוברת נטוויז'ן.
הדוברת טענה שיש הוראה לכל אנשי המכירות ליידע לקוחות פוטנציאלים על ה"עדכנט" כחלק מתהליך הרישום, והמקרה שלי הוא חריג (בגלל שהגעתי מ"הקפאה" ולא כלקוח חדש לחלוטין) והם יבדקו את זה.

מכיוון שאני לא אוהב להיות חריג, מייד התקשרתי למחלקת המכירות ויעל החביבה סייעה לי. התעניינתי בחבילת התחברות בחיוג ללא הגבלה. היא אמרה לי שתוך מספר שעות מהתשלום בכרטיס האשראי – אני כבר יכול להתחבר ולהשתמש בדואל, ובתוך מספר ימים יגיעו אלי המסמכים עם הפרטים שלי ופרטי ההתחברות, ואני לא צריך לחתום על כלום.
"זה הכל?" שאלתי. "כן", השיבה לי.

למען הסר כל ספק (אולי לא הלכתי רחוק מדי) התקשרתי גם בערב למחלקת המכירות ובחור חביב בשם טל סייע לי עם אותן התשובות של יעל, אך הפעם היחסים היו רציניים יותר והגענו עד למתן מספר כרטיס האשראי שלי. שוב, נושא ה"עדכנט" לא הוזכר בשום שלב. נפרדנו כידידים.

לי נותר רק להגיע למסקנה שאנשי המכירות של נטוויז'ן מאוד לא ממושמעים או שנטוויז'ן לא אוהבת לתת ללקוחות הזדמנות לומר "לא".
.

עד כאן.NET

חזרתי למקום הפשע, אתר "עדכנט", וראיתי שיש להם את אותו ה"מבצע" עם "אינטרנט זהב". משום מה לא הופתעתי.

בכדי להוסיף לחוצפה (ממילא אין דין ואין דיין) הרי שאתר "עדכנט" מתהדר בסיומת NET, כאילו הוא ספק אינטרנט בעצמו או אחד מהארגונים המסדירים את פעילות הרשת.
אולי השיתוף בין "עדכנט" לנטוויז'ן בצירוף שם האתר (בתרגום קל) "עד כאן.NET" מסמלים את קו הגבול שנחצה על ידי ספקיות החיבור לאינטרנט.
כאשר ספק אינטרנט "אמיתי" מוכר את לקוחותיו למו"ל אגרסיבי תמורת כמה דולרים, הרי שכבר אין הבדל בין השניים, והשימוש בסיומת זהה אינו אלא עוד סימפטום לזילות כלפי הלקוחות.

ספקי האינטרנט כבר מזמן לא מספקים רק אמצעי התחברות אל הרשת.
חיבור הלקוחות הוא כיום לא יותר מאמצעי לבניית מסד נתונים לצרכי מכירה.
יש להם פורטלים, אתרי מכירות ומכרזים, שירותי הקמת אתרים, שירותי אבטחת מידע, מרכזי תמיכה טכנית ליצרניות תוכנה, פיתוח יישומים והקמת ספקים בחו"ל.
מה לעשות? הם צריכים להרוויח. מחירי ההתחברות יורדים בקצב רצחני ומתחרים חדשים וחזקים נוספים כל הזמן (חברות התקשורת הבינלאומית ובקרוב גם "בזק" ו"אופק").

אין פלא שבתנאי לחץ כאלו הלקוח הוא בסך הכל יעד לסחיטת מזומנים – ונשכחת הדרך בה התחלנו, תמימה ככל שתהיה, אך בעלת כבוד הדדי, אתיקה וסובלנות.

חיפשתי באתרי "בזק בינלאומי", "אינטרנט זהב" ונטוויז'ן את ה-Netiquette. לשווא.
כנראה שאין לזה מחיר.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הדמוקרטיה חוזרת

(פורסם ב-5/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

השבוע, כאשר תחזרו לבית הספר, ולו לרגע, בכדי להצביע בכיתה – תחשבו לרגע: עד כמה באמת אתם משנים את גורל המדינה? את גורלכם?
עד כמה אתם סומכים על מערכת ההצבעה? ספירת הקולות? אפשרויות ההונאה? השימוש שיעשו הנבחרים בקולכם?

הדמוקרטיה שאנו כה גאים בה, מיושמת בשיטות רבות ושונות במדינות העולם, כל אחת על פי ההיסטוריה, התרבות והחוקים שלה.
אותה דמוקרטיה שהחלה ביוון העתיקה באסיפות האזרחים, אשר הצביעו על עניני היום הפכה כיום להצבעה יחידה פעם במספר שנים לבחירת נציגים, שלאחר הבחירה – יפעלו על פי השקפתם והאינטרסים האישיים שלהם.

המרחק שנמתח ברבות השנים, בין האזרח הקובע באופן אישי את עתידו בהצבעה ישירה על הנושא בזמן אמת, ביוון העתיקה – לבין האזרח המודרני המעניק מנדט ארוך טווח וחסר שליטה לנציגיו – מתחיל כעת במסעו חזרה.
.

הצבעה דרך האינטרנט

ארצות הברית, "הדמוקרטיה הגדולה בעולם" כפי שאוהבים לכנות אותה, עברה לפני כחודש חווית בחירות מאוד "ישראלית" – בחירות צמודות, אי-סדרים, חשדות לזיופים והונאות, פניות לבתי המשפט – ולבסוף נשארה עם טעם מר של גניבת שלטון.

אחד המקורות המרכזיים לבעיתיות בהליך הבחירות האמריקאי הוא שתהליך ההצבעה שונה ממדינה למדינה באיחוד.
בעיתיות זו נצפתה כבר בשנת 1999, כאשר החל הממשל האמריקאי בהכנות לפרויקט ניסיון של הצבעה מקוונת דרך האינטרנט על ידי אזרחים אמריקאיים ממספר מדינות האיחוד אשר שהו בחו"ל בזמן ההצבעה (בעיקר אנשי צבא).
הניסוי אמור היה להתבצע בבחירות שהסתיימו זה עתה. המסקנות אמורות להוות בסיס להמשך הפעילות בנושא.

המחשב ותקשורת הנתונים כבסיס והאינטרנט כתווך מאפשרים להליך הדמוקרטי להיות הרבה יותר זמין ואישי לכל אזרח. היתרונות הם רבים:

1.    ניתן לוודא את זהות המצביע בוודאות באמצעי זיהוי ביומטרים (מאפייני גוף ייחודיים הניתנים למדידה ממוחשבת, כמו טביעת אצבע)
2.    ניתן לוודא כי כל אזרח מצביע פעם אחת בלבד
3.    אין מקום לטעויות טכניות של הבוחר (יותר מפתק אחד, רישום ידני על הפתקים וכדומה)
4.    קיימת האפשרות להצפין את משלוח ההצבעה ולנתק בין זהות הבוחר לבחירתו.
5.    ההצבעה נעשית דרך ממשק אחיד ומוסכם, ואין הצבעה שונה לפי מדינה (כפי שקורה כיום בארה"ב, וגרם לבעיה בפלורידה).
6.    התוצאות נאספות מיידית (מכל רחבי העולם) והתוצאות הן מהירות. אין ספירה ידנית או פרשנויות לגבי חוקיות פתקי הצבעה.
7.    הצבעה מהבית נוחה וקלה יותר – וייתכן ותעודד יותר אזרחים להצביע.

אולם גם יש חסרונות רבים:

1.    האם ההצבעה תהיה מהבית? או מעמדות הצבעה מרכזיות אשר יכללו אמצעי זיהוי נוספים ויכללו פיקוח הדוק על התהליך?
2.    האם ההצבעה תהיה מהבית – הרי שהיא דורשת סף די גבוה של יכולת כלכלית וטכנית מהאזרח, ובכך מבטלת את היכולת להעניק לכל אזרח את זכות ההצבעה.
3.    האם ניתן לוודא באופן מוחלט מניעה של הונאות ב: זהות הבוחר, מספר ההצבעות לכל בוחר, שינוי ההצבעה בתהליך משלוח התוצאות, הניתוק בין המצביע לאופן הצבעתו?
4.    יכולות המחשוב ותקשורת הנתונים מעניקים לראשונה את האפשרות ליחידים לשנות בפעולה אחת מרוכזת של הונאה את תוצאות ההצבעה. אין את הביזור והאיזון האנושי ב"ועדות הקלפי".

ככל שהגישה לאינטרנט תהיה קלה, "שקופה", מאובטחת וזולה יותר – כן יגדל הסיכוי לקיום הצבעות דרך האינטרנט. ייתכן ותהליך זה ייקח עוד שנים מספר, אך אין ספק כי תהליך זה ישפר את תהליך ההצבעה ויוביל אותנו לצעד המתבקש הבא.
.

שנשלח אותם הביתה?

ההצבעה דרך האינטרנט היא רק הצעד הראשון, לדעתי, במסענו חזרה לדמוקרטיה האמיתית.

אין ספק שמאז ימי יוון העתיקה ניהול ערים ומדינות נעשה מסובך ומורכב הרבה יותר – ולו בגלל כמות האזרחים. הצבעה על כל נושא מרכזי על ידי כל האזרחים, בזמן אמת, נעשתה בלתי אפשרית.

כעת, רשת האינטרנט (או יותר נכון, תקשורת הנתונים) מאפשרת לנו להיות הרבה יותר מעורבים ומיודעים בנושאים הקרובים לליבנו וגם להביע את דעתנו בצורות רבות. יש יותר אינטראקטיביות בתהליכי התקשורת והמידע.

בואו ונניח כי ההצבעה דרך האינטרנט לבחירות הכלליות ולרשויות המקומיות נעשית בצורה שוטפת, מאובטחת וקלה לאורך מספר שנים.

מה הצעד הטבעי הבא?- להתקדם להצבעות על נושאים יומיומיים יותר או פחות: הסכמי שלום או הכרזות מלחמה, משאלי עם, תכניות חומש, הפשרת קרקעות, בנית פארק או קניון, השתתפות מרחוק בישיבות ציבוריות, וכן הלאה.

עולות כעת שאלות רבות:

•    האם צורות השלטון הקיימות (או יותר נכון המנהיגים והמפלגות) "יסכימו" להחזיר לנו את המושכות? או שיערימו קשיים על התהליך בכדי לשמור על "נכסיהם"? מי יהיה הריבון?
•    האם באמת כל אזרח ירצה להשתתף בכל החלטה, מקטנה ועד גדולה? עד כמה האזרחים יהיו מעורבים?
•    כיצד יתבצע האיזון בין תהליך קבלת ההחלטות לבין הביצוע בשטח, אשר עדיין יהיה צורך שהוא יהיה נתון בצורה היררכית בידי פקידי הממשל וזרועותיו? האם האזרחים לא ירוקנו מתוכן את משרות המנהיגים? אולי יהיה צורך רק במנהלים טכנוקרטים?
•    האם עדיפה הנהגה של מספר מצומצם של אנשים מייצגים ובעלי ניסיון או הנהגה וירטואלית המורכבת מהחלטות של עם הטרוגני אך פחות מיודע ומנוסה?

הדרך חזרה עוד ארוכה, ואולי רק ילדינו יחזו בתחילתו של מימוש שלטון עממי מעין זה – אולם היא מתחילה היום, וחובתנו היא למצוא את הדרך, דרך שבסופה כל אחד מאתנו יהיה אחראי בצורה ישירה יותר לגורלו ולסביבה בה הוא חי.
.

מספר קישורים בנושא:

מאמר מצוין על יישום הצבעה דרך האינטרנט (משנת 1999, ובפלורידה…)

הארגון לטכנולוגיות הצבעת אינטרנט

הצעת חוק מאוהיו להצבעה דרך האינטרנט – כבר ב-2002

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

Free Falling

(פורסם ב-24/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

קראתי את מופע היחיד שנתן אייל בנימין לנתן ליפסון.
מה אני אגיד לכם? אכן מר בנימין מבצע ניתוח מעמיק של מודל החינם והפרסום, אולם אני חושש כי מספר פרטים ראויים לבחינה נוספת:

א.    המחירים הנגבים תמורת פרסום בעיתונות, טלוויזיה ושלטי חוצות אינם בכלל בליגה של פרסום באינטרנט, ולבטח בחברה קטנה כמו סרפרי. אם הכסף שסרפרי מקבלת תמורת שטחי הפרסום שלה אכן מכסים את עלויותיה ואף מביאים לרווח – אז כל הכבוד, אולם אני ספקן. נשמח לשמוע מספרי אמת.

ב.    אין ספק שעניין ותשומת לב הם הדרך לחשיפה לפרסומות, וכמובן שרשת האינטרנט מספקת זאת בשפע, אולם הדרכים להתחבר לרשת רבות מספור, מדוע דווקא להשתמש בשירותי סרפרי? הרי אתר הבית שלהם הוא לא בדיוק שיא החדשנות או מרכז העניינים.
התוכן המעניין בוודאי לא יגיע מסרפרי עצמה.

ג.    אה, זה בחינם! נכון, אבל זה מאוד לא "שקוף למשתמש", והתוכנה שסרפרי פיתחו והשירות סביבה היו גרועים להחריד.
אני בעבר ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל בשלב מסוים נגמרה לי הסבלנות: בעיות בהתחברות, התנתקויות תכופות ולא מוסברות (שתי תופעות שמשום מה לא קורות בכלל אצל הספקים הגדולים), תוכנה שתופסת כל הזמן כמעט מאה אחוזים מניצולת המעבד.

בגלל מודל החינם, התמיכה היא על ידי חברה חיצונית ובתשלום, עובדה זו בצירוף הבעיות הנ"ל הביאו לתגובות קשות של משתמשים.
נסו להכנס לפורום התמיכה של סרפרי ותראו את התלונות. בעבר זה היה אפילו יותר גרוע ואנשי התמיכה היו יותר סבלנים בהשארת הודעות עצבניות של הגולשים, אולם כעת נראה כי החגורה הודקה.
במצב כזה – השירות אמנם מעניק ערך ללקוח (החיבור חינם) אולם מצד שני גוזל ממנו משאבים אחרים או מקשה עליו את קבלת הערך – ובכך ממעיט מהיתרון המובטח וגוזר על עצמו מיאוס.
עם כל הכבוד לחינם, בסוף זה נמאס לי, והייתי מוכן לשלם את ה-19 דולר לספק שלי, ורק שתהיה לי התחברות מיידית, רציפה ומעבד המחשב שלי יעבוד בשבילי.

ד.    נראה כי חלק מהפרסומות שהופיעו בתוכנה של סרפרי הובאו מחו"ל בכדי למלא חלל ריק (כמו מסע שכנוע של ממשלת ארה"ב להורות טובה יותר של אבות), ואפילו כאשר לפעמים לחצתי על פרסומות מסוימות – הדפדפן הגיע לשום מקום (ייתכן ומצב זה באחריות מפיק הפרסומת, אולם גם ייתכן כי היו אלו פרסומות משומשות וישנות שנאספו באקראי).

ה.    "ובתנאי שיתחילו את הגלישה מפורטל הבית שלה". ראשית, יש אפשרות סבירה שהשיטה הזו תגרום לכך  שהגולש ייחשף רק לשער הבית (ואגב, כאשר נכנסתי לאתר של FreeServe, המודעה היחידה בו היתה של חברת האם, Dixons – בשביל זה שווה להקים אתר וספק אינטרנט חופשי?). כמה אתה יכול להרוויח רק מחשיפה רק לדף הבית?
משום מה ברישום לסרפרי (כאשר אני נרשמתי) לא הוזכרה העובדה המעצבנת שמייד לאחר החיבור – התוכנה פותחת את הדפדפן עם דף השער של סרפרי. החוצפה הזו הסתננה בעזות מצח תחת חסות החינם.

ו.    "בסוף הדרך מחכה עוצמה כלכלית" – לא במחירים של פרסומות אינטרנט. אפילו YAHOO הגדולה סובלת כיום מירידה בהכנסות מפרסומות, אז סרפרי הקטנה (שיש לה הוצאות של ספק אינטרנט) תגיעה ל"עוצמה כלכלית". נו, באמת.

ז.    "רובם ככולם מפסידים" מול "כלומר, זה כן עובד". זבוב בלי רגליים לא שומע. כאשר הספקיות הגדולות בישראל כל הזמן מורידות מחירים לתחתיות חדשות ונאלצות להשלים הכנסה בשירותים משלימים – אז אצל סרפרי "זה כן עובד"?

מר בנימין, אני מתאר לעצמי שיש סיבה לעיתוי הנאום שנתת למר ליפסון.
רצית להעביר מסר למשקיעים שלך – שאתה יודע מה אתה עושה, שאתה חלק מההיסטוריה של התקשורת העולמית, שמובטחת לך ולמשקיעים "עוצמה כלכלית", שעשו את אותו הדבר לפניך.

אני מתאר לעצמי שהסיבה העיקרית נוגעת ל"זמן החמצן" שנותר לך במיכלים. אני יכול להגיע לך, שמצידי – לקוח לשעבר, החמצן שלך כבר נגמר מזמן.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

נופלים בפיר

(פורסם ב-8/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

הכתבה שהופיעה אתמול ב-TheMarker מתוך "הארץ", לגבי חברת 2AM, משכה את תשומת ליבי.

אין ספק שכתבה זו היא למעשה קריאה אחרונה לעזרה של החברה, וניסיון למשוך תשומת לב. הם הצליחו.

סיפורה של החברה מגלם את סיפורה של סצינת הסטארט אפ הישראלית וגם מסמן מחדש (או יותר נכון, מערפל) את היחסים בין חברה מסחרית ללקוחותיה ומגדיר מחדש את המהות של טכנולוגית שרת-לקוח.

מצד הגולש המצוי – אולי טוב שהחברה לקראת סגירה.
מצד חברות מסחריות המשתמשות באינטרנט להפצה מידע דיגיטלי – הן חייבות להציל את החברה (או לרכוש את הטכנולוגיה).
.

לא כל מי שמוציא אותך מהח.. הוא חבר שלך

כאשר חברה (ובייחוד סטארט אפ) מפתחת טכנולוגיה מצוינת (וכך נראים הדברים, לפחות בהגדרה) היא יכולה להתמקד בשכלול הטכנולוגיה ומכירתה כבסיס למוצרים או לפתח אותה לכדי מוצר עצמאי.

אין ספק שהדרך השניה קשה ויקרה יותר, כי היא מחייבת ללכת בשתי הדרכים בו זמנית, מאחר ולא ניתן לזנוח את הטכנולוגיה, שהיא הבסיס למוצר.

במידה ובוחרים בדרך הראשונה – הרי זה הגיוני ליצור מוצר בסיסי המדגים את יכולות הטכנולוגיה בצורה הברורה והמשכנעת ביותר. כל דבר מעבר לכך הוא ביזבוז משאבים – מאחר והדבר האחרון שיצרן הקונה את הטכנולוגיה ירצה, הוא לראות את ספק הטכנולוגיה שלו מתחרה בו ישירות.
ההתרכזות בפיתוח מספר מוצרים עצמאיים (ובעיקר בתחום המשחקים), במקום לפתח את הטכנולוגיה ולהתאים אותה לצרכים מגוונים היתה בעוכרי החברה. קיימים צרכים רבים להפצת נתונים דיגיטליים מכל הסוגים – טקסט, קול, וידיאו ונגזרותיהם – שבהם ניתן להשתמש בטכנולוגיה של החברה.

חברות גדולות, המעונינות בבשרן הטכנולוגי של חברות הסטארט אפ, נוהגות כמנהג עופות דורסים בצבים – הן מעלות אותן גבוה תחת חסותן (הבטחות ופיזור רמזים), ואחר מפילות אותן אל הסלעים (הפסקת הסיוע ושיתוף פעולה תוך ידיעת מצבן הפיננסי הדחוק), בכדי לפצח את השיריון (הסירוב לחשוף את מקור הטכנולוגיה או למכור עצמן) ולזכות בבשר (קוד המקור).

הפנייה וההסתמכות של החברה על Electronic Arts נראית בהחלט הגיונית לחברת סטארט אפ אשר רוצה להתחבר לחברה מבוססת בשוק ולהוכיח את עצמה, אולם ניכר כי חסר היה לחברה איש שיווק ותיק ומנוסה אשר היה מונע מהם להסתמך על שותף יחיד (אשר בהחלט ייתכן שהוא מעוניין בעיקר להשתלט על הטכנולוגיה מאשר לשתף פעולה. מיקרוסופט הוכיחה זאת במקרים רבים מספור) ולהתרכז בניצול כספי המשקיעים לקדם את הטכנולוגיה בלבד ולהרחיב את בסיס הלקוחות.
.

מנצלים אתכם, שוחקים אתכם

הרעיון הבסיסי של Peer to Peer הוא לא חדש בכלל (הרי לפני האינטרנט היה רק קשר כזה בעזרת מודמים בין שתי נקודות קצה או ל-BBS), רק שבעזרת האינטרנט הוא צבר תנופה על ידי קישור כלל עולמי.

כבר הרבה זמן קיימים פרויקטים לניצול זמן לא-פעיל של המעבד לצרכים שונים דרך הרשת (חיפוש אחר חייזרים בחלל (SETI@home), פיצוח קודים ושאר פעולות הומניטריות) – כאשר הגולש מוריד אליו תוכנה המקבלת את הוראות העיבוד ומחזירה אותן למרכז הפרויקט. לאחרונה היתה זו נאפסטר שנתנה דחיפה גם לנושא שיתוף קבצים.
2AM הולכת על כל הקופה – גם מעבד וגם נפח דיסק.

הרעיון הבסיסי הוא שהמחשב של כל משתמש הוא למעשה אתר / שרת ראי (Mirror Site) למשימה הדרושה. הוא מקבל קבצים לאחסון והעברה הלאה, וגם מבצע פעולות עיבוד. הוא גם שרת וגם לקוח בו-זמנית.

רק על הרעיון עצמו ראויה החברה למחמאות, מאחר והיא מביאה למצב שבמקום שרת מרכזי / אזורי, יש שרתים מבוזרים בצורה שיוויונית ככל שניתן.
אגב, מתקפות ה-DDOS ‏(Distributed Denial Of Service) משתמשות בשיטה דומה בכדי לשתק אתרים מסחריים על ידי הצפתן בנפחי תקשורת.

החברה טוענת שהמשתמשים מקבלים זמני תגובה טובים יותר ולכן חווית המשתמש חלקה יותר.
המחשב שלי אמנם נמצא בגבול התחתון של דרישות החומרה (מהירות 28.8) ולכן אני לא ממש קהל היעד. מניסיוני, לאחר הורדת תוכנת הלקוח וניסיון לשחק – זה לא מעשי. הצורך לחכות יותר משעה להורדת משחק פעיל הוא מוגזם לחלוטין.
משחק יעיל יכול לזרום (אולי) רק לבעלי חיבור מהיר. אני התייאשתי באמצע ההורדה. אני לא יודע אפילו איך המשחק נראה.

תוכנת הלקוח מתבססת על הדפדן המותקן במחשב שלכם (נסו מקש עכבר ימני ותראו משהו מוכר), ולא פוסחת על שורת פרסומות קבועה בראש התוכנה.
הצ'ט הוא כרגיל מלא קיצורים, ראשי תיבות וסמלים הידועים רק ליודעי חוכמת הנסתר (כלומר, לפני גיוס).

נכון שמידע המתקבל ממחשבים "קרובים" (למשל, מאותו ספק אינטרנט) יגיע יותר מהר, אך יש מחיר בדמות היות המחשב שלכם שרת אשר אינו ייעודי לניהול המשימה / משחק שלכם, ולכן גם מבזבז משאבים (כוח עיבוד, פעולות דיסק ותקשורת יוצאת) לטובת משתמשים אחרים.
כמובן שגם יש צורך באתר מרכזי אשר ינהל את כל נקודות הקצה, אחרת יתקיים כאוס, כך שיש עדיין ניהול מרכזי, ולא P2P טהור (אם יש דבר כזה בכלל).

המרוויחים העיקריים מטכנולוגיה כזו יהיו כמובן החברות המסחריות:
•    הן לא ממש יפרסמו ללקוחות את העובדה שהמחשב שלהם משמש כשרת, ולכן מפחית מביצוע שאר פעולות המחשב שלהם (מעיבוד תמלילים ועד גלישה).
•    הן יחסכו ברכישת שרתים, נפחי תעבורה, תחזוקה ועובדים.
•    הן יוכלו להציג ללקוחות את עצמן כמספקות שירות טוב יותר.

אם הפרסומות שאנו רואים באתרים הן במידה מסוימת על חשבוננו (כי הן תופסות נפח תקשורת לא רצוי (עליו אנו משלמים), ולכן מאיטות את חווית הגלישה שלנו) הרי שכעת אנו נהפך לעוד משאב של חברות מסחריות. תחנות ממסר בשרשרת ההפצה.

בואו נדמיין דוגמה אפשרית:
CNN תאפשר לכם להתקין תוכנת לקוח חדשות תמימה לחלוטין, שכל הזמן תהיה מחוברת לאינטרנט ותציג כותרות וסרטי וידיאו. ברקע היא תקבל כל הזמן מידע מהחברה ותשמור אותו במחשב שלכם, ובמקביל כל הזמן תשדר אותו למשתמשים אחרים ברשת הקרובה אליכם.
תרצו להוריד תוכנה מהרשת?- היא תתחלק ברוחב הפס עם התוכנה של CNN, ואתם אפילו לא תדעו למה זה עובד לאט.
בטווח היותר רחוק המחשב שלכם גם יצרוך יותר חשמל, רכיבים נעים (כמו בדיסק הקשיח) יתקרבו מהר יותר לכשל מכני – והכל לטובת שירות טוב יותר לשכנים שלכם ברשת.

אין לי ספק שחברות רבות ישתמשו בצורת הפצה כזו בעתיד (בתלות בקיום פס רחב יעיל), ומי שיסבול (ואפילו לא ידע שהוא סובל) הם הגולשים.

המצב בו 2AM לא הלכה גם לכיוונים כמו בדוגמא שלעיל, רק מראה את הבעיה הישראלית הקלאסית: טכנולוגיה מצוינת, שיווק חלש.

בהחלט נראה כי 2AM הקדימה את זמנה (קשה לעסוק עסקים ב-2 לפנות בוקר), וזו אחת הקללות הרעות ביותר שיכולות להיות לסטארט אפ:
"אתה מה זה מוצלח! אבל העיתוי שלך גרוע, ואף אחד לא יעריך אותך".