משתמש כבד

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

ד"ר ג'קיל ומיסטר אינטרנט

(פורסם ב-1/4/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

מכירים את הצגות התיאטרון הניסיוניות וה"מתקדמות" – בהן השחקנים יורדים מהבמה, מתערבבים בקהל, ומשתפים אותו בהצגה – כך שגם הקהל קובע את מהלך ההצגה וטיבה?

למה הצגות כאלו נחשבות ניסיוניות? כי הן מוחקות את הריחוק ושוברות את "קיר הזכוכית" בין האמנות לקהל, והופכות את הקהל לאמן פעיל.

האמנות נתפסת כמאורע מיוחד, נשגב – שיש לצרוך אותו ביראת כבוד, שלא על בסיס יומי, ורק "מוכשרים" ומלומדים יכולים לבצע אותה.

קשה להשליך ישירות מהאמנות לעיתונות, אבל מאפיין הריחוק בהחלט קיים היום בעיתונות המסורתית, יהיה זה על גבי נייר או מסך.
עיתונות זו מייצרת ידיעות, כתבות ומאמרי דעה ומן הצד השני הלקוח קורא את התוכן.
אין כאן דיאלוג של ממש. ה"מכתבים למערכת" הם חלון קטן לתגובות נבחרות ומצונזרות של הקוראים.

כעת, לראשונה, באמצעות האינטרנט – קיימת האפשרות לשתף את הקהל הרחב בעשייה העיתונאית, ולקיים דיאלוג בין הכתב לקהלו.

השלב הראשון, כפי שמתבטא באתר זה, הוא מתן במה לקוראים, להגיב באופן מיידי ובצורה חופשית (תוך צנזורה מאוד מינימלית, ורק במקרים קיצוניים). בנוסף, תגובות הקוראים נשמרות לעד כחלק מהכתבה, במסגרת הארכיון.

הקוראים אינם מחויבים לדבר, מלבד לעצמם.
הם אינם חייבים להיות נחמדים, מועילים או מחדשים. הם לא חייבים למסור את שמם האמיתי, ויכולים להסתתר מאחורי כל שם סמלי שיחפצו. הם יכולים לזרוק בוץ, רפש ועפר על הכתב והעיתון.

אולם, לא ברור לי מדוע קיימים קוראים מסוימים, השבים ל"מקום הפשע" בכדי לשפוך את מררתם, לרוב כאנונימיים.
הרי אם לא נעים לך במקום מסוים – למה לחזור אליו?

חשבתי על מספר אפשרויות:

1.    קוראים החושבים שבכך הם ישפרו את רמת הכתיבה והתכנים באתר, על ידי לחץ על הכתב / עורכים.

אין ספק שמגוון הדעות הוא רחב ולכן גם לעיתים קרובות מתנגש, אולם כדאי ש"קנאת סופרים תרבה חוכמה" ולא אלימות טקסטואלית.

לדעתי, קוראים המגיבים בשפה וולגרית ומשתלחת – אינם מעוררים את אהדת הכתב או גורמים לו לחשוב שנית בצורה ביקורתית על כתביו, וכמו כן הם כמו "מלכלכים" את האתר לנצח (מאחר והתגובה נשמרת בצמוד לכתבה) – אותו האתר שהם רוצים לשפר.

בהנחה וקוראים אלה באמת אוהבים את האתר ומעוניינים בשיפורו – יואילו נא להפנים את שינוי התפיסה העיתונאית באינטרנט, ויקבלו בכבוד את אחריותם העקיפה לטיב האתר.

ייתכן וביקורת בונה, מנומקת ועניינית, הכוללת סימוכין – הייתה מציגה את עמדת הקורא בבהירות ועל כן מקנה לה חוזק והשפעה – הן על הכתב והן על העורך, ולבטח הייתה משפרת את הכתבה והאתר.

2.    בעלי אינטרסים שמשבחים או מקללים בהתאם לצורכיהם.

אלו כמובן יימנעו ככל שאפשר מחשיפת זהותם האמיתית מאחר וזו תאיר את קלונם ואת רצונם לעשות שימוש ציני בבמה הציבורית העומדת לרשותם. אחרי הכל – מה הוא אדם אם לא סך כל האינטרסים שלו?

3.    קוראים שפשוט "משחררים לחץ" על אובייקטים פסיביים שנאסר עליהם להגיב (עובדי האתר).

כאשר אדם יודע שהוא ניתן לזיהוי – הוא מראש מרסן את מעשיו ודבריו, כי הוא יודע שהוא נחשב אחראי להם. כאשר הוא מסתתר מאחורי כינוי אנונימי, הוא יודע שהוא מוגן, ועל כן הוא אינו אחראי לדבריו, ואז הוא משחרר את הרסן.

האינטרנט נותן לראשונה לאנשים מקום להשתחרר מכבלי המציאות הרשמית והמחייבת, ללבוש זהויות ללא הגבלה, ולתת דרור למאוויהם.
ומה לעשות – מאוויהם בדרך כלל כוללים הרבה רגשות רעים שלא הייתה להם אפשרות להתנקז. אז כעת הניקוז מתבצע על ידי זהות חלופית שאינה מזוהה עם "האני הרשמי" שלהם. כמה נוח.

אם יש משהו שמעניין אותי בכל העסק הזה הוא הקשר בין הדמות או הכינוי שבוחר הקורא לבין האדם במציאות. האם הכינוי הוא בבואה של האדם, של שאיפותיו או ההפך ממנו?

לגבי סוג זה של אנשים אין לי דבר להגיד להם – מלבד להפנותם לרופאים המתאימים (אם כי זה יותר יקר מחיבור לאינטרנט).

ייתכן ובעתיד האתר ייגבה תשלום בעבור השימוש בו (השערה עתידית שלי בלבד). אולי מצב זה ינפה את "עוברי האורח" המפריעים לדיון, וגם יגרום למנויים לכבד את אשר הם משלמים עבורו – לעומת החינם, המזמין תחושת חוסר ערך וביזוי.
אולי גם ניתן יהיה לבצע תמחור מדורג, בו תינתן הנחה לקוראים אשר יסכימו כי דבריהם באתר יכתבו תחת זהותם האמיתית – בכדי לעודד דיון יותר מרוסן.

אינני כותב דברים אלה מטעם האתר. הדברים נכתבים מתוך כאב וצער על השימוש הנלוז שעושים קוראים מסוימים במנגנון התגובות – מתוך תקווה שלפחות חלק מהקוראים יסכימו עם דבריי וישנו את גישתם.

לראשונה ניתנת לכם האפשרות להשפיע, לשנות, לעצב – כרצונכם. השימוש שתעשו באפשרות נהדרת זו תקבע את האקלים התרבותי בו תחיו, לטוב או לרע.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

קטן, ממזרי ונסתר מהעין

(פורסם ב-26/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

ברצוני להגיב במאמר זה על שתי כתבות שהתפרסמו באתר זה, של דן גילמור ולילך סיגן.

לרגל ההתפכחות מגל הדוט.קום, מגיע כעת השלב ההכרחי של הכאה על חטא, והחטא הוא כמובן החינם. החינם אומרים לנו – גוסס. נא לשלוף כסף לסעודה האחרונה.

ואני אומר לכם שהוא עוד לא מת, הוא פשוט משנה צורה.

הימים של מיזמים הצורכים מיליונים ללא אפשרות להבטיח את כיסוי ההשקעה בלבוש של חדשנות טכנולוגית עברו להם. זה נכון.
החינם הגדול וההמוני, המדמם מזומנים, לא יכול להתקיים לנצח – ולו כי בסופו מחכה איש עסקים עצבני שהיה לו עודף שהוא ציפה להשביח.

אולם, כעת תורו של החינם הקטן והממזרי, הנסתר מהעין.

החינם יכול להיות צד אחד של מודל עסקי, כל עוד הוא גורם להגעה ופעילות של לקוחות רבים – אך מבטיח מן העבר השני הכנסות הנובעות בעקיפין מפעילות החינם.
דוגמא לא חוקית לכך היא מכירת פרטי גולשים באתר מסוים לחברות מאגרי מידע.
דוגמה לגיטימית היא למשל הטמעה של אתר מכירות באתר חדשות, כפי שקורה כיום באתר YNET. האתר הוסיף בדף הבית שלו קישור למתנות לחג הפסח, המפנה לחלון נפרד שהעיצוב שלו נשאר כשל האתר, אולם הקישורים ודפים פנימיים יותר מעידים כי פונה לאתר המכירות של נטוויז'ן-נענע.
אני מתאר לעצמי ש-YNET מרוויחים משהו מהקישור הזה.

החינם הפחות מוכר הוא האישי, הביתי.
כמו שהאינטרנט הגדילה את פוטנציאל המכירות – אך במקביל גדל גם מרחב התחרות, ולא רק מחברות מסחריות אחרות.
יודעת כל חברת פיתוח תוכנה, כי ייתכן וברחבי הרשת מפתח אדם או קבוצה – תוכנה מקבילה שהיא בחינם או כשותפה (Shareware). יהיה זה ברמת המחשבון או מערכת הפעלה שלמה, כדוגמת לינוקס.
נכון שלרוב המוצר אינו מקצועי ומושקע, אולם הוא גם אינו צורך משאבי כספים, נדל"ן וכוח אדם, ולכן גם זול יותר – כך שיש איזון בין שני המוצרים.

עובדה זו נכונה בהחלט גם לגבי אתרי תוכן ייעודיים. קיימים הרבה אנשי מקצוע המקימים אתרים שאינם דווקא לשם רווח, אלא "סתם" לצורך הנאה אישית, הפגנת ידע או רצון לחלוק את ניסיונם עם אחרים.
אתרים אלה הם רובם בחינם, ולעתים הם גם משתתפים בתוכניות שונות לפרסומות באנרים. קרוב לוודאי שהם גם לרוב לא עוסקים בפרסום עצמי.
לא נהוג "לספור" אתרים אלה כמתחרים אולם הם בהחלט מתחרים מאחר והם מאוד ממוקדים ולרוב אוצרים בתוכם ידע רב וייחודי שהגולש העוסק בתחום מחפש.

"קערות הטיפים" עליהן מדבר דן גילמור הם ה-Micro Payments (הצעות לתרגום עברי יתקבלו בברכה. נתחיל ב"תשלומי זוטא" או "תשלומיני" (ובלי בדיחות גסות, בבקשה)), שהם בהחלט העתיד הכלכלי של העסקים הקטנים באינטרנט.
הם יאפשרו לאתרים קטנים להתחיל עסק כלכלי שיהיו לו גם הכנסות, תוך תשלום מינימלי למרכז סליקה. במידה והעסק יגדיל הכנסותיו – הוא יוכל לעבור לאמצעים מתקדמים יותר.
ההנחה הנסתרת בכל העניין היא שחברות הפיננסים יאמינו כי הן יוכלו להרוויח רווח נוסף ממרכזי סליקה קיימים שיטפלו גם בבקשות מרובות לסכומים קטנים. זו כמובן השאלה הבסיסית שהתשובה העתידית עליה תקבע את עתידו של המודל הזה.
תשלומים אלו יאפשרו לנו כלקוחות לתגמל את ההשקעה של העסקים הקטנים, ובכך להבטיח את רציפות השירות והפיתוח ברמה נאותה.

חברת IBM, אשר לה ניסיון רב וקשרים ענפים במגזר הפיננסי, עוסקת כיום בשלבים ראשונים של יישום המודל של תשלומי זוטא. ממש במקרה יוצא שהטכנולוגיה פותחה במעבדות IBM בחיפה. עיר עם עתיד, או הו הו.

הפרסום באינטרנט לא מצליח בגלל מספר סיבות:

בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו – יודע הפרסומאי כי כל פרסומת יחידה בה הוא משקיע – תגיע לכל הפחות לאלפי לקוחות בכל שידור. זאת לעומת האינטרנט, בה החשיפה היא קבועה (כמו שילוט חוצות) אך התעבורה אינה מובטחת כלל, ולבטח לא להמונים (חוץ מדפי השער והמקורבים להם). לכן גם הנכונות ליצור פרסומת מושקעת יורדת וכך גם המחירים מתומחרים ביחידות של אלפים.

בניגוד לאמצעי המדיה הותיקים – האינטרנט הוא מבוזר, מגוון ומפולח כל כך שזה בלתי ניתן לתפיסה. כן, אותו פילוח שהפרסומאים רצו (?) להגיע אליו מאז ומעולם – בכדי להוכיח חד וחלק שהפרסום אינו ערטילאי – נמצא כעת בהישג יד. רק שהיד אינה מושטת.

אני חושש שלמשרדי הפרסום המסורתיים אין את המודעות, הרצון והכלים ליצור פרסום ורטיקלי אמיתי.
הרבה יותר נוח לתת לאותו הצוות ליצור פרסומת גם למכונית וגם לרכיבי אלקטרוניקה  – בלי להשכיל את הצוות בידע הנדרש בכדי למכור בשפה המקצועית של התחום הנדרש.

אין מספיק משרדי פרסום שמוכנים להתמחות בתחום מסוים בלבד – ולכסות אותו. יכול להיות שלא הייתה הצדקה כלכלית לכך עד היום, מעבר למגזינים מקצועיים, ונכון – לא כל תחום צריך או יכול לממן פרסומת באמצעים ההמוניים והיקרים.
אולם, כעת יש אינספור אתרים המתמחים בתחום עיסוקם. יהיו אלו של חברות, ארגונים או אנשי מקצוע הבונים אתרים כתחביב, אך יוצרים אתרים מקצועיים ביותר!

הביזור שמכתיבה הרשת יעודד אנשי מקצוע לפתוח משרדים קטנים ומתמחים – שישלבו מקצועני פרסום לאינטרנט עם אנשי מקצוע מתחומים שונים.
משרדים אלה ישמחו לחפש ולמצוא את האתרים המתמחים – וגם לפרסם בהם, כל עוד הם יוכיחו התחדשות ומקצועיות, ללא קשר לגודל הגוף או האדם העומדים מאחורי האתר.

החינם לא ימות כל יש רצון למשוך את הפרפרים (הגולשים) אל האש (הקנייה) וכל עוד אנשים יהיו מוכנים לשתף אחרים ולהתגאות ביכולותיהם.

האינטרנט בהחלט יוצר כלכלה חדשה – אך אין זו כלכלת "הוצאות ללא הכנסות" אלא כלכלה המסירה מגבלות רבות, מאפשרת גם לגופים קטנים יותר להשתתף במשחק הכלכלי, ומקרבת אותנו יותר מאין פעם למצב של שוק משוכלל – בו יש יותר מתחרים, יותר אמצעי ייצור, יותר מוצרים, וכן, יותר מאי-פעם – הרבה חינם.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הלקוח תמיד אשם

(פורסם ב-18/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לכבוד: הועדה לחקר המפולת
מאת: אחד שניסה וניסדא"ק לרסיסים

הנדון: האשם האמיתי – הלקוח

מה לא עשינו בשבילו?

הבאנו לו מחשבים אישיים, זולים, ואפילו ניידים.
הקטנו אותם לרמת כף היד. לרמת הטלפון הנייד – הכל בכדי שיהיה לו נוח.
הבאנו לו אינטרנט. תקשורת נתונים מיידית לכל מקום בעולם – כמעט בחינם. לפעמים אפילו בחינם אמיתי.
חילקנו תוכנות בחינם, הצפנו אותו בדואר זבל, תפסנו אותו באתרים עם באנרים רעשניים וקופצים.
התקנו לו תוכנות, בלי ידיעתו, ועקבנו אחרי מנהגי הגלישה והרכישה שלו.
אפילו מכרנו את הנתונים שהשאיר באתר שלנו לחברות שונות (לפחות בזה הרווחנו עליו).

והוא?

- הוא לא רוכש כמו שהבטיח בסקרים
- הוא לא גולש באינטרנט כל היום
- הוא גונב מאתנו תוכנות פרוצות ומועתקות (וגם מעביר למשפחה ולחברים)
- הוא לא ממהר להחליף את המחשב שלו לדגם האחרון כל שנה
- הוא לא קורא את המדריך למשתמש – ואח"כ עוד מתקשר לתמיכה הטכנית (שעולה לנו הון) וטוען שהתוכנה לא עובדת!
- הוא לא ממש יודע אנגלית – ולכן הוא נרתע לרכוש מאתנו, או שהוא סתם לא יודע להפעיל את המוצר
- הוא חוזר עייף מהעבודה ואחרי שהילדים קופצים עליו – אין לו, לחוצפן, זמן להיכנס לאתר המושקע שלנו ולרכוש עוד ועוד ועוד!
- האצבעות שלו לא מספיק קטנות והעיניים שלו יותר מדי גדולות – מכדי לגלוש באינטרנט דרך הנייד.

מה אני אגיד לכם? הלקוח לא מתאים למודל העסקי שלנו.

הוא בכלל לא מתממשק למוצרים שלנו:

- הוא אנלוגי והמוצר דיגיטלי
- אי אפשר להתחבר אליו כי אין לו יציאות מדפסת / תקשורת / USB / אינפרא אדום וכדומה
- הוא עצלן בלימוד המוצרים שהוא קונה (ובטוח שהם אלה שצריכים ללמוד אותו! ולכן מתפלא למה הוא לא מבין בצורה על-חושית כיצד להפעיל את המוצרים מיידית)
- אין לו מספיק כסף פנוי בכדי להגדיל את הרווחים שלנו
- הוא לא חושב שמה שאנחנו מייצרים חשוב (או מספיק חשוב בכדי להוציא עליו כסף)
- הוא התרגל לקבל בחינם
- הוא מאותגר מחשבתית – אפילו את השעון של הוידיאו הוא עוד לא כיוון (וזה בכוונה – כי אם השעון יהיה מכוון – הוא יצטרך לעבור לשלב הבא, שהוא הרבה יותר קשה – הכנת תכנית הקלטה למועד מאוחר!)
- הוא מפחד משינויים, חידושים והמצאות
- הוא נקשר נפשית למוצרים שהוא כבר מכיר
- הוא מעדיף לתקשר עם המשפחה והחברים על פני שימוש במוצר שלנו

אנחנו מתקדמים מהר מדי בשבילו. עד שהוא יהיה מוכן נפשית לקבל את המוצר – כבר נשרוף את יתרת המזומנים שלנו (בהנחה שלא יקנו אותנו קודם).
בפעם הבא אולי כדאי לבצע סקר מקדים – בכדי לוודא כי יש ללקוח צורך אמיתי בהמצאה שלנו, וכמה הוא מוכן לשלם בעדה.

אולי בכלל כדאי לשנות את כל תפיסת המסחר. לא שווה למכור לאנשים.
או שנמכור ממחשב למחשב או שנמחשב את האנשים.

כן… זה מוצא חן בעיני.

קודם כל נתקין להם יציאה דיגיטלית מהירה – כך נוודא שיש עם מי לדבר. אח"כ נתקין להם איזה מעבד וקצת זיכרון, וגם כמובן תוכנת רכישה תואמת.

נוכל לתת לאנשים הרגשה שהם קונים מרצונם החופשי, כולל רכישות ספונטניות, אבל למעשה נשלוט בכל התהליך.

נדאג שירכשו הרבה, אבל גם שיעבדו הרבה – בכדי שיהיה להם כסף לרכוש מאתנו. נבקש מהמעבידים שלהם להעביר את המשכורות שלהם ישר אלינו.

בכל פעם שנוציא גרסה חדשה נוכל לשדרג אותם, נתמוך בהם טכנית, יכירו לנו בפחת עליהם.

כאשר חייהם של הלקוחות יסתיימו – הם לא ימותו.
קטעים מחייהם ירוצו להם על המסך במעגל חוזר עד אין קץ – והכתובית הגדולה תהבהב באדום -
Game Over – Insert Coin…

.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הקלות הבלתי נסבלת של הקלון

(פורסם ב-13/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם אין תגובות.
האתר שינה את הכותרת ל-"מי אמר שאין לו תחליף?")
.

לאחרונה צוטט ד"ר אבי בן אברהם המשתתף בקבוצת הניסוי של שיבוט (Cloning) עוברי אדם (הנה, הוא הרוויח את הפרסום שלו) כאומר: "הפרויקט הזה הגיע לשלב שכבר אי אפשר לעצור אותו".
אני נזכר בצחוקו של המדען המטורף מ"פרנקנשטיין".

יש לי הרגשה, שעל כל ניסוי שיבוט פומבי – יש עשרה נסתרים, שנערכים על ידי ממשלות, צבאות, גורמי פשע ושאר מלכ"רים.
ככה דברים עובדים, בדרך כלל – כל מה שיוצא לאור היה קודם בחושך.

אישור בית הנבחרים הבריטי לקיום ניסוי שיבוט בעוברי אדם, עוד בדצמבר 2000, והשמועות על קיום ניסויים כאלו בישראל בימים אלו – מהווים תמרור אזהרה שיש להיענות לו. ובמהרה.
.

Make it Double!

השיבוט הוא פעולה של מיזוג תאים בהליך רפואי (הכולל גם הריון) שבסופה "נולד" ולד שהוא כפיל גנטי.
פעולה זו שונה בתכלית, כמובן, ממגע מיני המוביל להריון – שבו מתקיים מיזוג גנטי של שני אנשים שונים.

אפשרות אחת לשיבוט היא לקיחת תא מגופו של גבר עקר והפרייתה עם ביצית של אשתו. במקרה זה ניתן לומר שזו הפריית מבחנה מתקדמת – כאשר השימוש בתאי זרע אינו אפשרי.
במידה והמדענים "מצליחים" להפחית ככל שניתן את המאפיינים הגנטיים מהביצית – הרי שהיא משמשת רק לצורך ההיריון, ועיקר המטען הגנטי מגיע מהתא של הגבר – ועל כן הולד הוא העתק גנטי כמעט זהה של האב.

השימושים והבעיות המוסריות הנובעים מתהליך השיבוט נראים אינסופיים:

- הפריות מבחנה מתקדמות כאמור לעיל
- יצירת מאגרים של "חלקי חילוף אורגנים" לטובת חולים ונכים (הטיעון העיקרי בניסוים הנוכחיים)
- אנשים כ"עכברי מעבדה" (יותר יעיל מעכברים בהדמיית הגוף האנושי)
- "החזרה לחיים" של מתים (קרובי משפחה ואהובים, דינוזאורים (ראו "פארק היורה"), דיקטטורים וכן הלאה)
- סחר בתאים (חכמים / חתיכים / כוכבי קולנוע יתומחרו בהתאם)
- יצירת עבדים / גזע עליון / צבא
- "חיי נצח" ברמה הפיזית (שכפול עצמי)

יש לזכור כי המגבלות הנוכחיות של השיבוט כוללות יצירת ולדים בלבד (ולא מיד אנשים בוגרים) וגם כי אלו אנשים חדשים ו"עצמאים" לגמרי, שאינם נשלטים על ידי המקור ולא קיבלו את ההיסטוריה הנפשית / השכלתית וכו' של המקור. רק את המאפיינים הגנטיים שלו (כפי שהיו לו בעת שנולד בעצמו).

יש גם לזכור במקביל את פרויקט מיפוי הגנום האנושי ולהצליב אותו עם השיבוט.
הייתי אומר שמיפוי הגנום הוא למעשה נותן לנו לראשונה את פקודות המבנה של הגוף האנושי (או ה-API הביולוגי, כמו שאני קורא לו) – ובכך מאפשר לנו ל"שחק" בפאזל באבני היסוד של גוף האדם. הגנום מאפשר לנו את הכוונון העדין של הביולוגיה האנושית.
השיבוט לעומת הגנום, מאפשר לנו את השכפול ההמוני (אם כי הצורך בהריון הוא בהחלט מכשלה בייצור יעיל…).

השילוב בין השניים יאפשר להגיע ל"יצירת" אדם בעלת תכונות מדויקות ביותר, ולאחר מכן לשכפל אותו.

שימו לב כיצד הביולוגיה והרפואה עוקבות בשיטותיהן אחר המחשוב.
האדם הוא הרי יצור אנלוגי לחלוטין, שבמבט חיצוני לא ניתן להפריד את מרכיביו לחלקים בודדים.
כעת, בפרויקטים אלו – מתחיל תהליך הדיגיטליות של גוף האדם, תהליך שיאפשר לשחק במרכיבי האדם על פי שיקולים חיצוניים ושרירותיים, אלמנט האקראיות ייעלם, האפשרות לשלב בין גוף האדם למרכיבים אלקטרונים-ממוחשבים תהיה הרמונית יותר מאשר היום, וההיררכיה בה הטבע (לטוב ולרע) היה מעלינו תימחק.
.

לאן, לעזאזל, אנחנו רצים?

נהוג לומר כי תפקיד הטכנולוגיה הוא לשרת את האנושות ולשפר את איכות חייה.
אולם, כיום נדמה כי הטכנולוגיה הופכת לגולם שקם על יוצרו.

חידושים טכנולוגים משרתים את המדענים במתן מוניטין, תהילה ומקום בספרי ההיסטוריה.
אנשי העסקים מרוויחים ממכירות, ובכדי למכור – צריך לחדש כל הזמן, ועל כן להם יש אינטרס מובהק להפוך במהרה את תוצרי המדענים למוצרי צריכה.

אם ננסה להשוות את המאה העשרים למאות קודמות במושגים של התקדמות טכנולוגית – נוכל לראות כי המאה הנוכחית הייתה חריגה בכמות החידושים שהיא יצרה, וגרף השינויים לעומת הזמן עלה בתלילות.
בעוד שבעבר החידושים היו מועטים וההפסקות היו ארוכות בין המצאה להמצאה – ניתן היה (אם כי לא תמיד זה בוצע) להטמיע את החידוש לאורך תקופה ארוכה ולבחון את השלכותיו, דבר שכיום כמעט ואינו קיים. המרחק בין המעבדה למדף התקצר עד מאוד.

דוגמה טובה לעניין היא הסיגריות.
אף גוף ממשלתי לא בדק את השפעת הסיגריות לאורך שנים, לפני שהוא אישר את הפיכתן למוצר צריכה (ולו כי עישון היה קיים עוד קודם, וגם בגלל שחברות הסיגריות הוסיפו מרכיבים משלהן) – ואת המחיר משלמים היום חולי הסרטן.

אין לי גם ספק בדברים שאמר בעבר דרור פויר מעל גבי אתר זה: חברות הסלולר הן חברות הטבק של המאה העשרים ואחת. החשבון עוד יגיע.

לא מזמן ביצעתי שיחה של רבע שעה, ואח"כ כאב לי הראש לחצי יום.
בעקבות מקרה זה עשיתי ניסוי פשוט (מומלץ גם לכם, אם כי אני מסיר מעצמי אחריות לנזקים למסך או לסלולרי): בעת שיחה – קרבו את האנטנה של המכשיר הסלולרי למסך המחשב. שימו לב מה המרחק מהמסך ממנו מתחילה ההשפעה, ומה ההשפעה בעת הצמדת האנטנה למסך. כעת השוו: אם זו השפעת השראות הקרינה הסלולרית על המסך (המשתמש בצריכת חשמל די כבדה) – אז מה תהיה ההשפעה על המוח העדין שלכם?

העניין המרכזי הוא שחלק מהטכנולוגיות לא נבדקות בידי גופים המופקדים על בריאות הציבור (כמו ה-FDA האמריקאי) ואינן עוברות דיונים ציבוריים בנושאי מוסר ואמונה (בהתאם לכל מדינה או בגופים עולמיים כמו האו"ם) – לפני שהן עוברות לייצור וצריכה המוניים.

אין ספק שהאנושות צריכה להיעזר בטכנולוגיה ולא להיעצר.
אולם, בכדי להבטיח כי הטכנולוגיה תשרת אותנו ולא תפגע בנו – אנו צריכים להאט את קצב אימוץ החידושים, לבחון השפעות לאורך זמן, ולהחליט לאיזה כיוון "מתקדמים", ומה המחיר של כל התקדמות.

הייתי אומר כי הטכנולוגיה היא המגדל בבל של האנושות:
אנחנו לא ישות עליונה, אבל אנו בהחלט הולכים לאור ישות כזו (יקראו לה אלוהים / בודהה / כוחות הטבע) ורוצים להיות שולטים ומושלמים – והטכנולוגיה מסייעת לנו להעפיל ליעד זה.
הניסיון שלנו לשלוט בטבע ולפענח את צפונותיו בהחלט מתקדם יפה, אולם אני לא בטוח שאפילו אם אנו יודעים את הסודות – יש לנו את הכישורים האלוהיים להשתמש בהם נכונה.

אם אלוהים השאיר אותנו, ילדיו, כאן לבד בבית, ועזב לדרכו – הרי שאנו נתחיל לשחק ולהכיר את סביבתנו, ולבסוף, כמו תמיד – גם נמצא את קופסת הגפרורים.

נ.ב.

אני מצרף להנאתכם קריקטורה רלוונטית שהכנתי לפני שש שנים בערך, המציגה את הגרסה האמיתית לבריאת העולם.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

Mr. Hi-Tech goes to Jerusalem

(פורסם ב-4/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

משפט זוטא

הרעיון למאמר זה קפץ לראשי עם שמיעת שמו של שלום שמחון כמי שהוכתר כשר החקלאות הבא.

אולם, למזלי היה בידי מגזין "תרבות דיגיטלית" של "גלובס" (מלח-מים, מלח-מים, מלח-מים), אשר על שערו היתה כותרת המשנה "שר לענייני אינטרנט? לא במזרח התיכון הישן". כותרת זו התייחסה לכתבה של
נאורה שם-שאול שעסקה בעיקר ביחסן של המפלגות בישראל (וקצת של הממשלות השונות) לנושאי הייטק ואינטרנט. אני מנחש כי הכותרת שעל דף השער לא ניתנה על ידי הכותבת, בשל הקשר העקיף שלה לכתבה.

בכל מקרה, ההקדמה הזו באה להגיד שלא העתקתי או קיבלתי את הרעיון מכותרת זו. חשבתי על זה קודם. אם אתם לא מאמינים לי – אני אביא פתק מההורים.
.

יודע חקלאי פיקח

לפני קום המדינה ואחרי הכרזתה – כאשר הציונות וההתישבות היו בשיאן, תפיסת שטח והקמת יישובי קבע היתה צו השעה מכל הבחינות: בטחונית, כלכלית, דתית ולאומית. החקלאות היתה המשך טבעי לתפיסת חזקה על שטחים נרחבים, ומגזר כלכלי מתבקש בשל מחסור בסביבה של מסחר ותעשיה מתוקנים.
מאז ועד היום החקלאות המסורתית נדחקה לשולי הכלכלה הישראלית, ככל שהמדינה התפתחה בכיוונים של מסחר ותעשייה.

לא שאני מפקפק או מזלזל ברצינותם של החקלאים או באהבתם ומסירותם לתפקידם – אבל נדמה לי כי כבר זמן רב החקלאים עוסקים יותר בקבלת פיצויים מאשר בעבודה חקלאית:
החורף שחון?- הירקות לא גדלו. פיצוי!
החורף היה קצת חזק מדי, והגידולים טבעו / הופצצו בברד – פיצוי!
הקיץ היה חם ולח, אך האבטיח את הכובע שכח?- פיצוי!

וכעת נעשה הפסקה קלה לחלום בהקיץ:
אולי נוכל גם אנחנו, בענף ההייטק, להתחיל לדרוש פיצויים. שימו לב:
הנסדא"ק נפל?- פיצוי!
הלקוח ביטל את החוזה?- פיצוי!
מנהל הפיתוח ערק למתחרים?- פיצוי!
הסושי היה מקולקל?- פיצוי!
AOL לא קנו אותנו?- פיצוי!

לא זכור לי עוד סקטור כלכלי שמקבל פיצויים בצורה כל כך אוטומטית ו"מובנת מאליה", בלי צורך אפילו לשבות. מקסימום עורכים הפגנה מצומצמת ומצולמת של חלוקת חינם של תבואות או השמדתן.
שלא לדבר על מקרים אחדים שנתגלו – של מכירת מים מוזלים (שנועדו להשקייה) לצד שלישי כמי-שתייה, ועל הכסף הגדול בעסקי הקרקעות הנזרעים כיום.

ברור ומובן שלמגזר זה, מעצם ההיסטוריה שלו – יש משרד ממשלתי משלו, עם שר במשרה מלאה, שדואג לאינטרסים של שולחיו.
.

‏‎.COM התנערה עם חלכה

מן הצד השני, כבר שנים לא מעטות שמגזרי האלקטרוניקה, המחשבים והאינטרנט (להלן "הייטק") מזנקים מעלה בעקומה תלולה בכל היבט: תרומה לתוצר הלאומי, מספר חברות, מספר מועסקים, מחזורים עסקיים, וקשרי יבוא-יצוא.

וככל שהענף ההייטק עולה ופורח – כך הוא מרגיש חזק יותר את החסמים לגידול הנובעים מהחוקים, הבירוקרטיה והמיסוי – שאינם מכירים בצרכים המיוחדים שלו. מצב זה גורם לחברות רבות לרשום עצמן בחו"ל, למרות שעיקר פעילות ה"ייצור" מתרחשת בישראל.

כך יוצא שמדינת ישראל למעשה דוחקת החוצה את האנשים, העסקים והעתיד של תחום ההייטק. מדינת ישראל לא החליטה רשמית (בגיבוי מעשים) כי ענף ההייטק הוא עתידה של המדינה וכי יש לתמוך בו באותה העוצמה בה נתמכה החקלאות בעבר.

מאחר וממילא המדינה כל הזמן נמצאת ב"סיבוב" (כל פעם לכיוון אחר) ואין קו מנחה מרכזי, הרי שהאופורטוניזם חוגג – כאשר המפלגות מתפרקות לאינטרסים צרים עד לרמה של חברי כנסת (ייצוג סוגי יישובים (עיירות פיתוח מול קיבוצים), אמונות (דתיים מפלגים שונים מול חילונים), או סתם עבריינות – אין שום סיבה שמי שבאמת מגיע לו, לא יקח את הנתח שלו.

תעשיית ההייטק בישראל היא תעשיה עתירת ממון, אנשים מוכשרים, קשרי מסחר עם חו"ל, מוערכת ובעלת מוניטין ברחבי העולם.
אבל כל מה שהתעשייה הזו יודעת לעשות כלפי חוץ – היא נכשלה כשלון חרוץ כלפי פנים. הסנדלר הולך יחף.

הגיע הזמן שראשי החברות והארגונים של ההייטק בישראל יתארגנו, יעבירו קופה קטנה למעשי צדקה, יקימו צוותי עבודה – ויתחילו לדרוש מהממשלה והכנסת את שלהם.

ויש להשתמש בכל הכלים האפשריים:
•    התחלת מהלך להקמת משרד ממשלתי ייעודי להייטק – כולל הרצת מועמד מתאים לתפקיד (רצוי להכין שניים, אחד מכל מפלגה גדולה (ש"ס?), בכדי לכסות את כל האפשרויות)
•    העלאת קמפיין אשר יגדיר את ההייטק כיעד מספר אחד של מדינת ישראל
•    פעילות לוביסטים בכנסת
•    העברת חוקים תומכי הייטק – כגון הקלות מיסוי לעובדים ולעסקאות ועדיפות לחינוך ממוחשב (כולל אנגלית מוגברת).
•    סבסוד הקישור לאינטרנט, בכדי לקרב אוכלוסיות נוספות לנושא, ובכך להנמיך את הסף הנדרש לשימוש ברשת.
•    תמיכה מוגברת בהבאת חברות מחו"ל להקים בישראל מרכזי ייצור ופיתוח (כדוגמת מפעלי אינטל). פעילות זו גם תתרום בעקיפין לבטחון המדינה בגלל הקשר הישיר בין הבטחון ויציבות המדינה לבין התוצאות העסקיות של חברות אלו (מצורף קישור לכתבה קודמת שלי, "מגן הכסף", שעסקה בנושא זה).

אין שום סיבה שמה שאנו עושים כל כך טוב בעולם – לא נעשה בבית למען עצמנו ישירות, ובעקיפין גם למען המדינה.

אשמח אם תוסיפו במנגנון התגובות הצעות לדרכי פעולה ותעלו שמות למועמדים ראויים למשרת שר ההייטק הראשון בישראל.

בואו ונעלה (נשדרג?) את ירושלים על ראש שמחתנו.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

צחוק מלא שיניים

(פורסם ב-25/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

אני מתנצל מראש כי מאמר זה עוסק (שוב) במיקרוסופט, אבל החברה הזאת…
ראשית, נתחיל בטפיחה (עצמית) על השכם ואחר כך נעבור לטפיחה על המצח.
.

בין מיקרוסופט לאפל יש קורל(ציה)

באחד ממאמריי הראשונים, "מיקרוסופט? מקרוסופט!", בדצמבר 2000, הזכרתי את ההשקעה של מיקרוסופט בקורל (באוקטובר 2000) ותמהתי "האם סיפור מלכודת הדבש לאפל עומד לחזור על עצמו?".

מסתבר שגם משרד המשפטים האמריקאי חשד, ועל כן הוא פתח בחקירת העסקה.

רשמית, מיקרוסופט השקיעה 135 מיליון דולר בקורל, בכדי לסייע לה בפיתוח יישומים לאסטרטגית ה-NET של מיקרוסופט.

השקעה זו הגיעה בדיוק בזמן שקורל התחילה בגלישה מדודה במדרון בעקבות כשלון עסקת מיזוג בינה לבין Inspire, לשעבר Borland (ככה זה, אפילו כאשר שתי מתחרות של מיקרוסופט מנסות להתאחד נגדה – הן נכשלות…).

לקורל יש נטייה חזקה לכיוון לינוקס, הן כמערכת הפעלה והן כחבילת יישומים משרדיים (בסגנון OFFICE).
משרד המשפטים האמריקאי חושש שמיקרוסופט מנסה להגיע לשליטה בקורל, תוך ניצול חולשתה, בכדי לדחוק אותה מלהגיע למסה קריטית בתחום הלינוקס, ולהעביר אליה לקוחות של מיקרוסופט.

בשל חקירה זו, מיקרוסופט הודיעה שייתכן והיא תיסוג מהשקעה זו.
ולי לא נותר אלא לומר – אמרתי לכם.
.

פרסומת אחת שווה אלף תביעות

אין הרבה פרסומות שניתן להגיד עליהן שהן חשובות, שהן מעידות על הרבה מעבר לפרסום עצמו. הפעם נתקלתי בכזו.

אני מנוי על המהדורה האמריקאית של PC Magazine. בעודי מעלעל בגליון של השישי בפברואר, פרצה לחיי פרסומת אשר רובה תפוסה על ידי צילום מסך של הודעת שגיאה נפוצה ב"חלונות 95‏" – מסך כחול המתריע על בעיה בזכרון מערכת ההפעלה (Fatal Exception).
הכיתוב מימין לצילום מציע לקורא לגזור את הצילום ולהדביק למסך המחשב במידה והוא מתגעגע לנפילות של 95.
דבר ראשון הייתי בטוח שיש כאן איזה פתרון ליציבות המפוקפקת של 95.
אך לא. מסתבר שמיקרוסופט מעודדת אותנו לעבור ל"חלונות 2000‏" כי היא יציבה בהרבה (מה שנכון).

אולי יהיו כאלו שיטענו כי בסך הכל יש למיקרוסופט הומור, ואפילו היא מוכנה לצחוק על עצמה.
ואני אומר: יש צחוק ויש צחוק. לפעמים, כאשר מישהו צוחק, הוא עושה זאת רק בכדי להראות לך את השיניים שלו.

נסו לדמיין פרסומת דומה של חברת מכוניות כלשהיא: צילום של אוטו בלוי ומתפרק, וכיתוב הממליץ לקורא להפוך את המכונית לעציץ בגינתו לשם הנוסטלגיה. כיתוב המשנה יזכיר לקורא כיצד היה הוא סבל כאשר הריפוד נקרע, הידיות נתלשו וההגה נשאר לו בידיים בירידה מהקסטל.
"זרוק אוטו!" הם יגידו, "יש לנו מודל חדש והרבה יותר טוב. בוא תשדרג!"

לא, לא תראו פרסומת כזו. הרי היא תהיה מעדן למתחרים שישמיצו את היצרן כרמאי אשר מודה כי נכשל בדגמים קודמים – אז באיזו חוצפה הוא מעז לבקש את אמון הלקוח, בטענה כי הוא למד והשתפר?

אז למה מיקרוסופט יכולה?
כי אין לה מתחרים, כי היא מונופול בתחום מערכות ההפעלה ברמת ה-Desktop, כי היא יודעת שכמעט ואין ללקוחות ברירה, כי היא יותר מדי בטוחה בעצמה, כי היא בלתי מנוצחת.

ולי לא נותר אלא לומר – Be afraid, very afraid!

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

After Party

(פורסם ב-18/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

איך יודעים שהיתה מסיבה טובה? בסופה תמיד מגיעים שוטרים בכדי להרגיע את הקהל המשתולל, עקב תלונות השכנים. כך גם עם נאפסטר.

דרור כבר כתב את זה בעבר, והוא צדק – היא שכבה על הגדר בשביל כל הבאים אחריה. נאפסטר היתה תצוגת תכלית מרהיבה שביצעה הוכחת היתכנות מלאה, אולם היא לא רק שכבה על הגדר, אלא גם דרכה על כל מוקש.
אילו מר שון פאנינג היה מקבל ייעוץ טוב יותר – הוא לא היה מנגח ומעמיס על עצמו את כל תעשית המוסיקה. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את התוכנה לכל סוגי הקבצים, ולא רק לקבצי מוסיקה.
הוא בהחלט יכול ליטול לעצמו את התואר של מי שהפך את תוצרי תעשית המוסיקה לנחלת הכלל (Public Domain). השד הזה כבר לא יחזור לבקבוק.

חברות המוסיקה מעולם לא פנו כנגד הלקוח הסופי, אלא כנגד ערוצי הפצה לא מורשים, כלומר – אנשים וארגונים המתפרנסים משכפול לא חוקי של מוצרים מוגני זכויות יוצרים.
הם גם כנראה לא יעיזו לפנות כנגד הלקוחות, כי הם אלו שבסופו של דבר מכניסים את הכסף (אם כי לא הייתי סומך על זה, כי הדיגיטליות יכולה לעבוד גם לרעת האזרח הקטן).

עוד בשנות השמונים זכורני שהייתי מקליט שירים מהרדיו אל קלטות, ואח"כ מדיסקים אל קלטות, ודיסקים לדיסקים, וכן הלאה (כולל בין חברים) – והכל לשימוש פרטי, ובלי לקרוא חוקי זכויות יוצרים (שאני חושב שלא היו מצורפות לאלבומים, כמו היום לתוכנות…). אז הייתי פורע חוק? יכול להיות שכן. חברות התקליטים ידעו על המצב הזה? כנראה שכן. היה אכפת להן? כנראה שלא. כי לא היו להם את הכלים למנוע זאת והן הניחו כי מצב זה הוא הרע במיעוטו.
הבעיה היתה בזייפני הקלטות, שהוסיפו גם את הדיסקים.

רשת האינטרנט (בשילוב עם פורמט MP3) הקימה ערוץ הפצה אלטרנטיבי, דיגיטלי, ללא מרכז וללא פיקוח, אשר איפשר יצירת מספר עותקים לא מוגבל, כאשר כל עותק זהה למקור במאה אחוזים, והכל מגיע לכל נקודה בעולם בתוך דקות. מכונת השכפול הגדולה בעולם, והיא שייכת לכולם!

הבעיה של נאפסטר היתה בטכנולוגיה שלה, משום שהיא הייתה מתווך מרכזי שבלעדיו העסק לא יעבוד, וברגע שהחוק אוסר על פעילותה – לא ניתן לבצע את ההתקשרות בין התחנות הבודדות (Peers).
פרויקט גנוטלה לעומתה כבר הסיק את המסקנות וכעת כל סוגי הקבצים מותרים, והחיפוש נעשה מתחנה לתחנה (שזו צורה פחות יעילה מאשר מסד נתונים מרכזי, הניתן לשכפול באתרי מראה) – כך שנראה כי בצורה הזו לחברות התקליטים אין הרבה מה לעשות בכדי למנוע את השכפול.

חברות המוסיקה (ובקרוב הסרטים) הן עוד מתווך שנפל קורבן לרשת האינטרנט, המחסלת אותם בעקביות וביעילות.
החוקים הקיימים עדיין לא מותאמים לעידן הרשת, וגם אם יהיו חוקים חדשים, אני ספקן עד כמה הם יהיו יעילים ברשת עולמית.
כיום יש יותר חוקים מקומיים לכל מדינה, מאשר חוקים (או יותר נכון הסכמים) כלל עולמיים.
הניסיונות כיום לחוקק חוקי אינטרנט מקומיים בכל מדינה בכדי להתמודד עם הרשת הם בבחינת "עוד מאותו הדבר", והחלתם תהיה קשה עד בלתי אפשרית.
הביזור הגורם לאותם נושאים להיות מטופלים בצורה שונה (או לא מטופלים בכלל) במדינות שונות, יוצר אנרכיה כאשר מנסים להחיל אותם ברמה העולמית.

הקושי לקבוע את החוק אשר יהיה הקובע, מיקום העבירה (מחשב הלקוח בישראל, הנתבים בחמש מדינות, השרת ביפן, החברה רשומה באיי ברמודה…), ותחום השיפוט – יגרום לחברות הותיקות ולשלטונות להתאחד ברמה עולמית.
בגלל שהרשת הפכה את עולמנו ל"כפר קטן" הרי שהצורך בשלטון וחוקים מרכזיים מתגבר. כמובן שכל מדינה ושלטון ישאפו לשמור על מסגרת עצמאית ככל שניתן, אולם לא יהיה מנוס מהתחלה של שיתופי פעולה ברמה העולמית.
כמו שקיים היום בית הדין הבינלאומי בהאג (עם כמה שיניים שנשארו לו…), יהיה צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים (בייחוד כאשר כעת יש מיזוגים חובקי עולם, כמו בתעשיות הרכב (דיימלר-קרייזלר) והבידור
(AOL-WARNER) וגופים דומים.
הצורך בתיאומים והתאמות יקטן ככל שההסכמות והחוקים יהיו עולמים, וזה יגביר את יעילות החוק והשלטון, בין אם זה יהיה לטובתנו או לרעתנו.

אין ספק שככל שהגוף גדול יותר, כך הוא נע לאט יותר – וכך גם מדינות. הם מעכלות את רעיון האינטרנט והשלכותיו לאיטן, אך בעתיד גם הן יבינו שאין ברירה, וצריך לבצע התאמות ושינויים.

.

אחד מהדברים המעטים שאני זוכר מלימודי האקדמיה שלי (תקשורת ומנהל עסקים) הוא שאחד מהמרצים אמר ש"99% מהאנשים בעולם רק "מתחזקים" אותו, והאחוז הנותר הם אלו אשר מקדמים ומשנים את העולם". כבר אז הסכמתי איתו, ודעתי לא השתנתה מאז.

אין ספק שבמסגרת האחוז הזה נמצאים הממציאים והאמנים. לכאורה הם שונים בתכלית, אולם אם נביט מקרוב נראה כי אלו צדדיו המנוגדים של אותו מטבע.

שניהם יוצרים, רוצים בהכרה, אהדה ואהבה של הקהל הרחב והמקצועי, ואם אפשר גם כסף – מה טוב.
כמובן שההכשרות הנדרשות הן שונות, ותהליך היצירה שונה בתכלית, אך היצירה היא הבסיס המשותף.

בכדי לעודד אנשים אלה ל"קדם" את האנושות ולתרום לה – נתנו להם הגנות: "זכויות יוצרים" לאמנים, ו"פטנטים" לממציאים.

מצב של האמנים הרבה יותר טוב משל הממציאים:

האמנים מקבלים הגנה מרגע שיצירתם מוכנה, ואין הם צריכים לבצע תהליך ארוך של בדיקה והוכחת ייחודיות (אם כי ייחודיות בהחלט נדרשת).
הממציאים צריכים להסביר בדיוק כיצד פועלת המצאתם, להוכיח כי היא ייחודית, ולהוציא סכומים נכבדים בכדי לקבל אישור על פטנט.

האמנים מקבלים הגנה לתקופה ארוכה המורכבת מכל ימי חייו של היוצר (או יותר נכון – מרגע סיום היצירה) ועוד 70 שנה מיום פטירתו של היוצר.
הממציאים מקבלים רק 15 שנה מקבלת האישור לפטנט (מגבלה זו נועדה בעיקר בכדי להבטיח כי האנושות לא תחכה זמן רב לשימוש נפוץ בפתרונות אשר יכולים להיות קריטיים לקיום האנושי).

בעוד אמנים רשומים כמקור היצירה, ובהתאמה מקבלים תמלוגים, הרי שממציאים רבים רק רשומים כמקור היצירה, אולם הבעלות המלאה עליה (והרווחים בהתאמה) הם של החברות בהם מועסקים הממציאים, אשר אינם מרוויחים דבר.

האמנים מהווים לרוב חלק בלתי נפרד מהיצירה (בייחוד בתחומים הדורשים את נוכחות האמן לביצוע היצירה: שירה, תיאטרון, סרטים), כך שההערכה לה הם זוכים היא חזקה ורחבה יותר (וכך הם יכולים להרוויח עוד כסף על ידי ניצול המוניטין שלהם במסגרת פרסומות), בעוד שהממציאים לרוב נותרים בצל, ובמקרים הטובים זוכים לאזכור בספרי המדע וההיסטוריה.

מהנתונים לעיל עולה כי למרות שהם ב"מצב קשה" בעקבות גזל זכויות יוצרים ועושק חברות המוסיקה – הם עדיין במצב טוב ביחס ליוצרים אחרים בחברה האנושית. חברות המוסיקה עשו עבודת שיווק מעולה, אולם יצרו היררכיה קשיחה בפופולריות של האמנים – דבר שהיטיב עם מעטים ודחק רבים מחוץ למעגל העושר, בין אם בצדק ואם לאו (על טעם ועל ריח…).
יהיה קשה יותר לאמן מוכשר לשווק עצמו דרך הרשת בלבד, ללא הדחיפה המסיבית של חברת מוסיקה המאמינה בו (וכן, לוקחת את ה"קופון" שלה). כך שהרשת היא גם הזדמנות, אך גם מכשול.

אנו חייבים להכיר תודה לאנשים אלו, ולדאוג כי הם ימשיכו ליצור ולהפיק מעצמם את המיטב, ולשם כך אנו חייבים לדאוג כי הם יתוגמלו היטב על מאמציהם. ככל שנוכל לעשות זאת וגם לנפות את המתווכים בין צרכני היצירה לבין היוצרים – כן ייטב לכולנו.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

עד כאן

(פורסם ב-13/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לפני כשנה בערך הייתי מנוי על שירותי ההתחברות לאינטרנט של "אינטרנט זהב". היה בסדר ולא היו לי טענות.
אולם, יום בהיר אחד החל להגיע דואל, באופן סדיר, עם פרסומות, מבצעים, הנחות ושיגועים – והכל בחסות הספק החביב והמפנק.
ולא, הדואל (שבכלל לא ביקשתי) לא כלל שום אפשרות לביצוע הסרה.

התקשרתי לשירות הלקוחות של החברה וביקשתי בנימוס להסיר אותי מרשימת התפוצה. "לא", הייתה התשובה. "זה לא אפשרי, זה חלק מהמנוי, ואין אפשרות טכנית להסיר אותך מהרשימה…"
לא היה לי כוח להילחם, וביטלתי את המנוי שלי ל"אינטרנט זהב".

עברתי לסרפרי, שם הסיסמה היתה "באתי בגלל המחיר – הלכתי בגלל השירות", ומשם עזבתי די במהירות.
.

כל דואלים גבר

לבסוף נחתתי בכור מחצבתי, הספק הראשון אליו התחברתי לפני שנים אין ספור, נטוויז'ן.
הפשרתי מנוי מוקפא שהיה לי – ובהתחלה באמת הכל דפק כמו שעון ולא היו בעיות.

אממה, לרגל פרוס שנת 2001, החלו להגיע אלי משלוחי דואל סדירים, כל יום, מכתובת שולח שנקראת "עדכנט". לא היה זכור לי שנרשמתי למנוי כל שהוא. הדואל הכיל מספר שורות טקסט (שלא כללו הוראות ביטול מנוי) וקובץ HTML. דבר ראשון חשדתי שמדובר בוירוס או חפץ חשוד אחר, אולם בדיקות שונות העלו שאין כאן בעיות מסוג זה.

מפתיחת הקובץ התברר שזה הוא קובץ HTML המופעל כבסיס האוגר לתוכו תוכן מתוך האינטרנט (כולל פרסומות). גם בקובץ זה לא היו הוראות ביטול מנוי.
קראתי את התוכן והבנתי מהר את העיקרון: ידיעון המתמצת חדשות, רכילות ומידע שימושי ומשומש.  שום דבר שלא נעשה קודם.
הבנתי שמישהו העלה אותי בחכת הפרסום, ועל כן החלטתי להתעלם והפעלתי סינון המוחק אוטומטית את הדואל המגיע מכתובת זו.

בשלב מסוים ראיתי שזה לא נפסק, ומפלס העצבים עלה. החלטתי להתחקות אחר מקור הזבל ולהפסיק אותו. בקובץ היתה הפנייה לאתר "עדכנט".

מסתבר, שהאתר שייך לקבוצת "אנשים ומחשבים", מנג'סים עם רשיון וותק שראויים לכתבה נפרדת על תרומתם להפיכת העתונות לקונדום לחפור בו.

גם באתר לא היה כל אזכור כיצד ניתן לבטל את הניג'וס, רק טלפון להרשמה (הרי מי האדיוט שירצה להפסיק דואל נהדר וחיוני שכזה?).
התקשרתי, וביקשתי שיפסיקו לשלוח לי. לאחר מסירת כתובת הדואל שלי התברר שאני לא רשום אצלם. "אולי אתה מקבל את זה דרך נטוויז'ן?" נדלקה נורת הלוגן מעל ראשה של נציגת השירות.
"אממה?" תמהתי. "כן, יש מבצע ללקוחות נטוויז'ן, תברר בשירות הלקוחות שלהם".
.

רשומון עם ספק

ביום חמישי, הראשון לפברואר לשנת 2001 למנין הגויים, התקשרתי בחיל, רעדה ועצבים לשירות הלקוחות של הספק החביב שלי.

"#@*&!?" שאלתי.
"כל לקוח חדש מקבל אוטומטית את ה"שירות" הזה (המרכאות הן תוספת שלי, א.כ.), היית צריך לקרוא בחוזה" הייתה התשובה הלקונית.
"אבל אני לא חדש, אני ותיק. הופשרתי." הגבתי בקור רוח השמור להרי געש רדומים.
"זה באמת מעניין, וצריך לבדוק את זה, אבל ככה זה עובד. יכול להיות שאתה נחשב חדש במערכת, ולכן היא שולחת לך. אתה יודע שרק החודש הראשון הוא בחינם, ואח"כ זה בתשלום?" המשיכה הלקונית להלקות.
"הבנתי. אני מבקש שתסירו אותי מייד מרשימת התפוצה" הלוחות הטקטונים החלו זעים על גבי הלבה.
"אין בעיה" הרגיעה אותי הלקונית, ולאחר מסירת הפרטים המזהים שבתי בשלום לבסיסי, להרגע ולשחרר בהדרגה את הקיטור.

כך עבר לו שבוע, אשר בכל מהלכו, כמובן, המשכתי לקבל כמו שעון את הידיעון החביב עלי. הנחתי לגלגלי השיניים במחשבי הענק של נטוויז'ן ו"עדכנט" לעשות את שלהם, ובסוף השבוע העוקב חזרתי לשירות הלקוחות של נטוויז'ן, ובעצבים מנומסים דרשתי את הסרתי המיידית מרשימת התפוצה.
נרקיס החביבה משירות הלקוחות התנצלה, ואמרה שזה לא תלוי רק בהם, כי הם מעבירים את הבקשה ל"עדכנט" (כלומר, נטוויז'ן מעבירים (כנראה תמורת תשלום = מכירה) את פרטי הלקוחות שלהם לצד ג'. מעניין, לא?).

המתנתי עוד יום, והמבול לא פסק. שוב התקשרתי, וביקשתי לדבר עם נציג מדוברי החברה, אולם נאמר לי שניתן לדבר רק עם שירות לקוחות או קשרי לקוחות (הקו האחרון לפני עזיבת הלקוחות). על כן, דרשתי לדבר עם אחראית המשמרת. וזו אכן חזרה אלי בשעות הערב המאוחרות, כנראה הייתי בין הפציינטים האחרונים.

שרית האחראית, התנצלה כמובן פעם נוספת, וכראוי חזרה על דברי קודמיה, והבטיחה לטפל אישית בעניין.
שאלתי את שרית מדוע חברת נטוויז'ן כופה על לקוחותיה את דואר הזבל המיותר הזה ללא בקשה יזומה של הלקוחות, אלא כחלק מובנה בחוזה ההתקשרות (שרבים וודאי אינם קוראים אותו, ויכולים בקלות להגיע לידי חיוב לאחר חודש הניסיון), כאשר ברור שאין הוא חלק הכרחי בפעולת ההתחברות לאינטרנט.
"הלקוחות דורשים את השירות הזה, והחברה צריכה לעמוד בדרישות הלקוחות והשוק" השיבה לי שרית ללא הנד עפעף (לא ראיתי, אבל שמעתי). נשימתי נעתקה, אבדו לי המילים ופרחה נשמתי.
פס רחב נמתח על משמעות ספק האינטרנט ומחק את כל מה שהכרתי.

"את יודעת מה זה Netiquette?" שאלתי רק לשם השעשוע.
"אני מצטערת", השיבה, "אבל אני לא מכירה את השירות הזה".
מסך, מחיאות כפיים ודמעות.
.

דברים בשם דוברם

קברניטי TheMarker דחקו בי לקבל את תגובת דוברת נטוויז'ן.
הדוברת טענה שיש הוראה לכל אנשי המכירות ליידע לקוחות פוטנציאלים על ה"עדכנט" כחלק מתהליך הרישום, והמקרה שלי הוא חריג (בגלל שהגעתי מ"הקפאה" ולא כלקוח חדש לחלוטין) והם יבדקו את זה.

מכיוון שאני לא אוהב להיות חריג, מייד התקשרתי למחלקת המכירות ויעל החביבה סייעה לי. התעניינתי בחבילת התחברות בחיוג ללא הגבלה. היא אמרה לי שתוך מספר שעות מהתשלום בכרטיס האשראי – אני כבר יכול להתחבר ולהשתמש בדואל, ובתוך מספר ימים יגיעו אלי המסמכים עם הפרטים שלי ופרטי ההתחברות, ואני לא צריך לחתום על כלום.
"זה הכל?" שאלתי. "כן", השיבה לי.

למען הסר כל ספק (אולי לא הלכתי רחוק מדי) התקשרתי גם בערב למחלקת המכירות ובחור חביב בשם טל סייע לי עם אותן התשובות של יעל, אך הפעם היחסים היו רציניים יותר והגענו עד למתן מספר כרטיס האשראי שלי. שוב, נושא ה"עדכנט" לא הוזכר בשום שלב. נפרדנו כידידים.

לי נותר רק להגיע למסקנה שאנשי המכירות של נטוויז'ן מאוד לא ממושמעים או שנטוויז'ן לא אוהבת לתת ללקוחות הזדמנות לומר "לא".
.

עד כאן.NET

חזרתי למקום הפשע, אתר "עדכנט", וראיתי שיש להם את אותו ה"מבצע" עם "אינטרנט זהב". משום מה לא הופתעתי.

בכדי להוסיף לחוצפה (ממילא אין דין ואין דיין) הרי שאתר "עדכנט" מתהדר בסיומת NET, כאילו הוא ספק אינטרנט בעצמו או אחד מהארגונים המסדירים את פעילות הרשת.
אולי השיתוף בין "עדכנט" לנטוויז'ן בצירוף שם האתר (בתרגום קל) "עד כאן.NET" מסמלים את קו הגבול שנחצה על ידי ספקיות החיבור לאינטרנט.
כאשר ספק אינטרנט "אמיתי" מוכר את לקוחותיו למו"ל אגרסיבי תמורת כמה דולרים, הרי שכבר אין הבדל בין השניים, והשימוש בסיומת זהה אינו אלא עוד סימפטום לזילות כלפי הלקוחות.

ספקי האינטרנט כבר מזמן לא מספקים רק אמצעי התחברות אל הרשת.
חיבור הלקוחות הוא כיום לא יותר מאמצעי לבניית מסד נתונים לצרכי מכירה.
יש להם פורטלים, אתרי מכירות ומכרזים, שירותי הקמת אתרים, שירותי אבטחת מידע, מרכזי תמיכה טכנית ליצרניות תוכנה, פיתוח יישומים והקמת ספקים בחו"ל.
מה לעשות? הם צריכים להרוויח. מחירי ההתחברות יורדים בקצב רצחני ומתחרים חדשים וחזקים נוספים כל הזמן (חברות התקשורת הבינלאומית ובקרוב גם "בזק" ו"אופק").

אין פלא שבתנאי לחץ כאלו הלקוח הוא בסך הכל יעד לסחיטת מזומנים – ונשכחת הדרך בה התחלנו, תמימה ככל שתהיה, אך בעלת כבוד הדדי, אתיקה וסובלנות.

חיפשתי באתרי "בזק בינלאומי", "אינטרנט זהב" ונטוויז'ן את ה-Netiquette. לשווא.
כנראה שאין לזה מחיר.

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הדמוקרטיה חוזרת

(פורסם ב-5/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

השבוע, כאשר תחזרו לבית הספר, ולו לרגע, בכדי להצביע בכיתה – תחשבו לרגע: עד כמה באמת אתם משנים את גורל המדינה? את גורלכם?
עד כמה אתם סומכים על מערכת ההצבעה? ספירת הקולות? אפשרויות ההונאה? השימוש שיעשו הנבחרים בקולכם?

הדמוקרטיה שאנו כה גאים בה, מיושמת בשיטות רבות ושונות במדינות העולם, כל אחת על פי ההיסטוריה, התרבות והחוקים שלה.
אותה דמוקרטיה שהחלה ביוון העתיקה באסיפות האזרחים, אשר הצביעו על עניני היום הפכה כיום להצבעה יחידה פעם במספר שנים לבחירת נציגים, שלאחר הבחירה – יפעלו על פי השקפתם והאינטרסים האישיים שלהם.

המרחק שנמתח ברבות השנים, בין האזרח הקובע באופן אישי את עתידו בהצבעה ישירה על הנושא בזמן אמת, ביוון העתיקה – לבין האזרח המודרני המעניק מנדט ארוך טווח וחסר שליטה לנציגיו – מתחיל כעת במסעו חזרה.
.

הצבעה דרך האינטרנט

ארצות הברית, "הדמוקרטיה הגדולה בעולם" כפי שאוהבים לכנות אותה, עברה לפני כחודש חווית בחירות מאוד "ישראלית" – בחירות צמודות, אי-סדרים, חשדות לזיופים והונאות, פניות לבתי המשפט – ולבסוף נשארה עם טעם מר של גניבת שלטון.

אחד המקורות המרכזיים לבעיתיות בהליך הבחירות האמריקאי הוא שתהליך ההצבעה שונה ממדינה למדינה באיחוד.
בעיתיות זו נצפתה כבר בשנת 1999, כאשר החל הממשל האמריקאי בהכנות לפרויקט ניסיון של הצבעה מקוונת דרך האינטרנט על ידי אזרחים אמריקאיים ממספר מדינות האיחוד אשר שהו בחו"ל בזמן ההצבעה (בעיקר אנשי צבא).
הניסוי אמור היה להתבצע בבחירות שהסתיימו זה עתה. המסקנות אמורות להוות בסיס להמשך הפעילות בנושא.

המחשב ותקשורת הנתונים כבסיס והאינטרנט כתווך מאפשרים להליך הדמוקרטי להיות הרבה יותר זמין ואישי לכל אזרח. היתרונות הם רבים:

1.    ניתן לוודא את זהות המצביע בוודאות באמצעי זיהוי ביומטרים (מאפייני גוף ייחודיים הניתנים למדידה ממוחשבת, כמו טביעת אצבע)
2.    ניתן לוודא כי כל אזרח מצביע פעם אחת בלבד
3.    אין מקום לטעויות טכניות של הבוחר (יותר מפתק אחד, רישום ידני על הפתקים וכדומה)
4.    קיימת האפשרות להצפין את משלוח ההצבעה ולנתק בין זהות הבוחר לבחירתו.
5.    ההצבעה נעשית דרך ממשק אחיד ומוסכם, ואין הצבעה שונה לפי מדינה (כפי שקורה כיום בארה"ב, וגרם לבעיה בפלורידה).
6.    התוצאות נאספות מיידית (מכל רחבי העולם) והתוצאות הן מהירות. אין ספירה ידנית או פרשנויות לגבי חוקיות פתקי הצבעה.
7.    הצבעה מהבית נוחה וקלה יותר – וייתכן ותעודד יותר אזרחים להצביע.

אולם גם יש חסרונות רבים:

1.    האם ההצבעה תהיה מהבית? או מעמדות הצבעה מרכזיות אשר יכללו אמצעי זיהוי נוספים ויכללו פיקוח הדוק על התהליך?
2.    האם ההצבעה תהיה מהבית – הרי שהיא דורשת סף די גבוה של יכולת כלכלית וטכנית מהאזרח, ובכך מבטלת את היכולת להעניק לכל אזרח את זכות ההצבעה.
3.    האם ניתן לוודא באופן מוחלט מניעה של הונאות ב: זהות הבוחר, מספר ההצבעות לכל בוחר, שינוי ההצבעה בתהליך משלוח התוצאות, הניתוק בין המצביע לאופן הצבעתו?
4.    יכולות המחשוב ותקשורת הנתונים מעניקים לראשונה את האפשרות ליחידים לשנות בפעולה אחת מרוכזת של הונאה את תוצאות ההצבעה. אין את הביזור והאיזון האנושי ב"ועדות הקלפי".

ככל שהגישה לאינטרנט תהיה קלה, "שקופה", מאובטחת וזולה יותר – כן יגדל הסיכוי לקיום הצבעות דרך האינטרנט. ייתכן ותהליך זה ייקח עוד שנים מספר, אך אין ספק כי תהליך זה ישפר את תהליך ההצבעה ויוביל אותנו לצעד המתבקש הבא.
.

שנשלח אותם הביתה?

ההצבעה דרך האינטרנט היא רק הצעד הראשון, לדעתי, במסענו חזרה לדמוקרטיה האמיתית.

אין ספק שמאז ימי יוון העתיקה ניהול ערים ומדינות נעשה מסובך ומורכב הרבה יותר – ולו בגלל כמות האזרחים. הצבעה על כל נושא מרכזי על ידי כל האזרחים, בזמן אמת, נעשתה בלתי אפשרית.

כעת, רשת האינטרנט (או יותר נכון, תקשורת הנתונים) מאפשרת לנו להיות הרבה יותר מעורבים ומיודעים בנושאים הקרובים לליבנו וגם להביע את דעתנו בצורות רבות. יש יותר אינטראקטיביות בתהליכי התקשורת והמידע.

בואו ונניח כי ההצבעה דרך האינטרנט לבחירות הכלליות ולרשויות המקומיות נעשית בצורה שוטפת, מאובטחת וקלה לאורך מספר שנים.

מה הצעד הטבעי הבא?- להתקדם להצבעות על נושאים יומיומיים יותר או פחות: הסכמי שלום או הכרזות מלחמה, משאלי עם, תכניות חומש, הפשרת קרקעות, בנית פארק או קניון, השתתפות מרחוק בישיבות ציבוריות, וכן הלאה.

עולות כעת שאלות רבות:

•    האם צורות השלטון הקיימות (או יותר נכון המנהיגים והמפלגות) "יסכימו" להחזיר לנו את המושכות? או שיערימו קשיים על התהליך בכדי לשמור על "נכסיהם"? מי יהיה הריבון?
•    האם באמת כל אזרח ירצה להשתתף בכל החלטה, מקטנה ועד גדולה? עד כמה האזרחים יהיו מעורבים?
•    כיצד יתבצע האיזון בין תהליך קבלת ההחלטות לבין הביצוע בשטח, אשר עדיין יהיה צורך שהוא יהיה נתון בצורה היררכית בידי פקידי הממשל וזרועותיו? האם האזרחים לא ירוקנו מתוכן את משרות המנהיגים? אולי יהיה צורך רק במנהלים טכנוקרטים?
•    האם עדיפה הנהגה של מספר מצומצם של אנשים מייצגים ובעלי ניסיון או הנהגה וירטואלית המורכבת מהחלטות של עם הטרוגני אך פחות מיודע ומנוסה?

הדרך חזרה עוד ארוכה, ואולי רק ילדינו יחזו בתחילתו של מימוש שלטון עממי מעין זה – אולם היא מתחילה היום, וחובתנו היא למצוא את הדרך, דרך שבסופה כל אחד מאתנו יהיה אחראי בצורה ישירה יותר לגורלו ולסביבה בה הוא חי.
.

מספר קישורים בנושא:

מאמר מצוין על יישום הצבעה דרך האינטרנט (משנת 1999, ובפלורידה…)

הארגון לטכנולוגיות הצבעת אינטרנט

הצעת חוק מאוהיו להצבעה דרך האינטרנט – כבר ב-2002

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

שירת הסרסור

(פורסם ב-28/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות.
הטקסט המופיע כאן הוא המקורי, הטקסט באתר קוצר לבקשת האתר)
.

לא מזמן קראנו על ניסיון ההתאגדות של עובדי אתר "אמזון" לשיפור תנאי עבודתם. ההתאגדות הזו נתקלה בביטול וזלזול מצד קהילת ההיי-טק בנימוקים שאלו לא עובדי הייטק "אמיתיים" (אלא אורזים ומחסנאים) וכי אין סיכוי להתארגנות כזו בשוק ההייטק הבנוי על חוזים אישיים ותנאים מפליגים (לפחות לחלק מהעובדים).
ההתרחשות הזו התקיימה דקות ספורות לפני מפולת הדוט.קום הנוכחית, שגרמה לעובדים רבים בענפי המחשב לחשוב שנית האם הם באמת שונים כל כך מעובדי "אמזון" ה"נחותים"?

אין ספק שהיסטרית ההייטק והסטארט אפים יצרה שוק עבודה פרוע למדי, שחיזק מגמות קיימות (כמו חברות השמה) או ייבא שיטות נלוזות (כמו אאוטסורסינג) שמפחידות את העובדים לפחות כמו השפם הסטליניסטי של עמיר פרץ (יש דימיון, חייבים להודות).
.

המתווך

חברות ההשמה היו מאז ומעולם, פשוט קראו להן חברות כח-אדם, רק שזה לא נשמע יפה להייטק, והשמה נשמע יותר עדין ואלגנטי מעל גבי הסושי. חברת השמה היא בדרך כלל לא יותר מנתב של קורות חיים.

מניסיוני האישי רבות מהן אפילו לא טורחות לזמן את המועמד לראיון, מעטות עושות זאת (או מסתפקות בראיון טלפוני ממצה) ועד היום לא נתקלתי בחברה ששלחת מועמד (כן, זה הכינוי שלנו. הלקוחות הם אלו שמשלמים – החברות) מרצונה לבחינות חיצוניות בכדי להציג לחברות דיוקן מלא יותר של העובד.

חברות אלו צריכות להתאים בין העובד לחברה, כך שהן למעשה מתווכות או "שדכניות". החברות עובדות על אחוזים – בדרך כלל בגובה משכורת אחת של העובד, כל עוד הוא נשאר בחברה לפחות את שלושת חודשי העבודה הראשונים. מכאן יוצא שלחברות אלו יש אינטרס מובהק בחימום שוק העבודה והעובדים – הן מרוויחות מתנועת העובדים בין חברות ומסיכומי שכר גבוהים יותר (לכן גם צריך להזהר מסקרי השכר שהן מפרסמות).
חברות ההשמה, מעצם היותן מתווכות, הן בגדר "רע הכרחי" בשוק העבודה ומאחר והן מהוות נקודות ריכוז של קורות חיים מול משרות ומונעות את הצורך של מועמד לפנות לכל החברות ולהיפך מצד החברות. יחסית לשם הרע של מתווכי נדל"ן הרי שאנו, העובדים, מקבלים יחס טוב יותר מצדם של המתווכים בתחום העבודה, ולו כי אסור להם לגבות מאתנו כסף וגם כי יש להם אינטרס שנסגור חוזה עם משכורת גבוהה ככל שניתן.
.

הסרסור

לפני מספר שבועות נפגשתי עם בכיר בחברת אאוטסורסינג ולפני שהתעמקנו בעיסוקו שאלתי אותו האם החברה בה הוא עובד עוסקת בהשמה או באאוטסורסינג?- הבחור היתמם כראוי למעמדו, ושאל אותי "מה ההבדל?" – "הראשון מתווך והשני סרסור", היתה תשובתי הכנה.

למה סרסור? כל מי שעובד באאוטסורסינג – רק מעצם העובדה שאתה מגיע לעבודה בבוקר, אצל לקוח של החברה שלך – חברת האאוטסורסינג  מרוויחה עליך כסף. נקודה.

שיטה זו, שהגיעה מתחום קבלני כח-האדם, פורחת כעת בשוק עבדי המחשב. בשיטה הזו אין כמעט שום הבדל בעקרונות ההעסקה בין מתכנת לעובד ניקיון (מלבד, כמובן, רמות שכר ויחס קצת יותר טוב).

הקשר שלך לחברת האם שלך הוא במקרה הרע תלוש משכורת בלבד ובמקרה הטוב ביקור או טלפון מהאחראי המקצועי, מפגש רבעוני עם המנהלים ושאר העובדים (מי הם בכלל?) לסיכומים והרצאות וחופשה שנתית משותפת (מי האנשים האלה?). לגיון הזרים.

בעולם העבודה ה"מסורתי" – אדם היה עובד בחברה, למען החברה, במתקני החברה. הייתה שייכות כלשהיא, מטרה משותפת, פנים מוכרות.
הרי אנו נמצאים בעבודה יותר מאשר בביתנו. אנו רואים את שותפינו לעבודה יותר מאשר את משפחתנו. רוב חיינו הבוגרים עוברים בעבודה – לא מן הראוי שנרצה לשהות בסביבה שאנו מרגישים טוב עימה, שנרגיש שעבודתו תורמת ומקדמת?
אחד הממריצים הטובים ביותר לעובד – ההזדהות עם מקום העבודה וגם ה"אבהות" של המנהלים לא קיימת באאוטסורסינג.

בשיטת האאוטסורסינג העובד הופך למשאב נייד, הנמכר לכל המרבה במחיר (לעיתים פשוטו כמשמעו – יש לקוחות של חברות אאוטסורסינג שהיו מרוצים מעובד חיצוני, וביקשו להעסיק אותו בעצמם, והתבצע תהליך מכר שבו הועבר החוזה שלו בין החברות. לא לדאוג – כסף החליף ידיים. לא לדאוג – לא ידי העובד).

יש אפילו התחכמות נוספת – אאוטסורסינג פרטי. חברות שרוצות לשלוט בעבדים שלהן טוב יותר, יוצרות קשר עם חברות צד ג', המעסיקות באופן רשמי את העובדים כעובדי קבלן חיצוני (ומקבלות עמלה, כמובן), אך למעשה העובדים עובדים רק במקום אחד. בכך מרוויחות החברות עובדים שהם למעשה שלהן – אך רשמית שייכים לחברה אחרת.
.

חישובי כדאיות

לי אישית, לא ברור מה מרוויחות מכך החברות השוכרות את שירות האאוטסורסינג. ייתכן ויש שיקולי תקציב או הצגת תקציב, תקנים, מיסוי וכיוצא באלה – אני לא מכיר סוגיה זו. אולי מי מהקוראים יוכל להאיר את עינינו ולהוסיף תגובה.

אאוטסורסינג הוא בהחלט פתרון טוב ומתאים לחברות קטנות: עורכי-דין, רואי-חשבון וכדומה. הם צריכים מדי פעם ייעוץ, התקנות ותחזוקה ואינם צריכים איש מחשב במשרה מלאה.

מצד החברות הבינוניות-גדולות, אני יכול להבין חברה אשר צריכה לפתח לעצמה תוכנה ייחודית, ואין לה באופן שוטף משאבים ליצירת התוכנה. אבל חברות אשר צריכות אנשי מחשוב ומשאבי מחשוב באופן שוטף – למה שיסתמכו על מקורות חיצוניים? משאבי המחשוב הופכים להיות יותר ויותר מקור הכוח והקיום של הארגונים, והעברתם לידי חברה חיצונית מבטיחה עובדים שאינם נאמנים לארגון, אינם מזדהים עימו, בעיות של מסגרות תקציב, ותקשורת מתמדת עם צד ג' בכדי לבצע את המשימות.

בואו ונניח כי בכדי לקיים ארגון מסוים צריך X משאבי מחשוב ו-Y כח אדם. אם הארגון היה מכיל במסגרתו את כל אלה – הוא היה משלם Z.
במידה והוא מעביר את כל הפעילות לאחריות חברת אאוטסורסינג – הרי עדיין צריך לעמוד במטרות, ויש להניח שהעלות האוביקטיבית נשארת קבועה. אבל, בנוסף – חברת האאוטסורסינג צריכה להרוויח ו"לגזור את הקופון" שלה = הוצאות גדולות יותר בכדי להשיג את אותן המטרות. אז איפה פה הרווח של החברה השוכרת?
.

טיעונים וטענות

בואו וניקח כדוגמה את חברת IBM Global Services (לשעבר "תדיראן מערכות מידע"), שהיא חברה גדולה לאאוטסורסינג. באתר שלה יש דף המסביר ללקוח אפשרי למה כדאי להשתמש באאוטסורסינג. בואו נעבור על הטענות הללו:

התמקדות הארגון בליבת העסקים (מושג חזק, אה?): יפסיקו לבלבל לי, המנכ"ל, את השכל, בנושאי מחשוב. הכל יתקתק כמו שצריך, ויהיה לי פחות סמנכ"ל…". הניסיון להציג מחשוב כשירות שאין לו שום קשר ישיר לפעילות הארגון (כמו מיזוג אויר או ניקיון) הוא אחיזת עיניים מסוכנת. גופים היכולים להרשות לעצמם לממן אאוטסורסינג מסיבי הם כאלו שבד"כ מאוד תלויים במחשוב, והוא חלק בלתי נפרד מ"ליבת העסקים" שלהם, ועל כן הם מאוד ירצו לשמור אותו תחת כנפיהם.

אבטחת איכות ורמת שירות: אחד הדברים הקשים ביותר הוא לעמוד בזמנים ובתפוקות מדידות בנושאי מחשוב. אני מכיר מעט מאוד פרויקטים שעמדו בשילוב של מועד הסיום ועמידה ביעדים (ובד"כ הם ניתנו על ידי גופים חיצוניים). הנקודה היא שלאחר שכבר שכרת את שירותי האאוטסורסינג – הרבה לא תוכל להתווכח איתם, הם מחזיקים אותך ב"מקומות הקדושים".

חיזוי ובקרת עלויות: אין ספק שנושאי מחשוב הם "זוללי משאבים". מאוד קשה לסגור שנה מראש תקציב לביצוע. או שחורגים ממנו לבסוף, או שמראש מגדירים רשמית סכום מסוים, ולמעשה משתמשים בסכום גדול יותר המכיל רזרבות. ברור שניתן להגדיר מראש תקציב, השאלה היא האם ספק האאוטסורסינג יכול לעמוד ביעדים במסגרת של מחירים שקרוב לוודאי יעלו במהלך התקופה. המחיר הוא ירידה באיכות וכמות המשאבים – רק שלחברה השוכרת אין בדרך כלל שום דרך לדעת זאת בצורה חד-משמעית, וגם אם כן, "המקומות הקדושים" עדיין מוחזקים.

הקטנת סיכונים: ניסוח סעיף זה קצת פתלתל, אך בעיקרו אומר: למרות הסעיף הקודם, אנחנו גמישים, נלך לקראתך – המצב קשה? נוריד ביחד עלויות ותפוקות. יופי, כאילו שארגון לא יודע לבד לקצץ בהוצאות.

גמישות מירבית: "שינויים בתדירות גבוהה" – זה לא נוגד קצת את נושאי "אבטחת איכות ורמת שירות" ו"חיזוי ובקרת עלויות"? חברת האאוטסורסינג מבטיחה לך – יתהפך העולם, אתה תקבל את מה שסיכמנו במחיר שסיכמנו. כמו חברת ביטוח. אנחנו נסבסד אותך…
בטח שמתם לב ש"איגודים מקצועיים" מודגש. אוי כמה שזה מפחיד מנהלים. אך אל דאגה, בחברת אאוטסורסינג אין כזה דבר, אצלך לא ישבתו – יש בעיות? נביא לך "בורג" אחר.

יתרונות טכנולוגיים ותפעוליים: זה כנראה הסעיף היחיד שמגלם ייתרון אמיתי ללקוחות – וגם זאת בתנאי שחברת האאוטסורסינג  היא מספיק גדולה ורצינית, ואכן תספק ללקוח אנשים טובים.
מה שבדרך כלל קורה הוא ההיררכיה הרגילה – העובדים ה"בסדר" והפחות יקרים עובדים אצל הלקוחות. מעליהם יש את המומחים היקרים יותר המסתובבים בין הלקוחות ומבצעים ייעוץ, עזרת קו שני לאנשי השטח וכיבוי שריפות.

אבטחת מידע: סעיף די סטנדרטי ולא בלעדי לחברות אאוטסורסינג – הוא אמור להיות בתוקף גם לגבי עובדים של הלקוח. אני חושב שמנהל היה מעדיף לקבל "נאמנות מלאה" מאשר "אוביקטיביות מלאה". נאמנות מעניקה מקדם טוב יותר לאבטחת מידע מאחר ושלמות החברה והצלחתה הם יעד גם של העובד. נאמנות לרוב גם שווה לאיכפתיות שהיא תכונה יותר אקטיבית ויוזמת בנושאי אבטחת מידע מאשר אוביקטיביות.
עובד אאוטסורסינג היום אצלך, מחר במקום אחר, וכל הידע על נושאי האבטחה הייחודים לארגון נשארו אצלו (ומניסיוני – לא תמיד ולא במהירות משנים את הגדרות האבטחה לאחר עזיבת עובדי מפתח). נכון שהוא חתם על חוזה סודיות, אבל…
.

תמיד תצעד לבד

הניתוק בין מקור המשכורת למקום העבודה יוצר תחושה אצל העובד ש"לאף אחד לא אכפת ממני ולא דואגים לי" והרגשה של "משאב" ולא של אדם בעל ערך.
אין הרגשה יותר של "OutSider" (לא מצאתי מילה עברית מתאימה. אולי "חוצן" או "חייזר"?) מאשר להיות עובד חיצוני בחברה שוכרת, להשקיע בה "את הנשמה" – ואח"כ לראות את הכינוסים המשותפים, המתנות, הבונוסים והקידומים בחברה, ורק אתה לא משתתף. או שסתם לא תסתדר עם מישהו, וידרשו את העברתך מאתר הלקוח (פיטורים וירטואלים).
אתה רק נותן. לא מקבל ולא שייך. אתה למעשה מפרנס צד שלישי, נסתר.
יותר מכך – עבודתך מפרנסת בעצם שני גופים – חברת האאוטסורסינג והלקוח. אכן התקדמות ביחס להעסקה "מסורתית" בה פרנסת רק את החברה בה אתה עובד. הניצולת עלתה.

אין ספק שהכח עומד לצד החברות. העובדים צריכים להתפרנס, לפרנס משפחות ואין להם כסף וזמן למאבקים ועורכי דין.

החוק החדש שחוקק לאחרונה ביוזמת יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, בנושא קבלני כח האדם, בהחלט מתאים גם לתחום האאוטסורסינג.
הכנסת עובד לעבודה והזמן הנדרש לקבלת תפוקה ממשית מעבודתו צורכים זמן רב בתחום המחשוב – ותקופה של תשעה חודשים (במידה וחברת האאוטסורסינג לא מעונינת שהעובד יעבור להיות עובד של הלקוח) אינה מאפשרת בסיס עבודה תקין לאף אחד מהצדדים: הלקוח, העובד וחברת האאוטסורסינג.
נראה כי חוק זה שומט את הבסיס החוקי והמעשי לעיקר קיומן של חברות אלו, אולם כפי שאנו יודעים מנסיון העבר – אף חברה לא תרים ידיים בלי מאבק ישיר או קומבינה עוקפת.

אני חושב שלהסתדרות יש כיום הזדמנות נדירה לצרף אליה גם את עובדי המחשוב: נפילת חברות הדוט.קום, חברות האאוטסורסינג, הפיטורים ההמוניים (ECI וטלרד לדוגמה) והחוק החדש. יש לזכור כי זכויות השביתה וההתאגדות הן זכויות יסוד ששום חוזה אישי אינו מבטל.
השאלה היא רק האם ההסתדרות תדע כיצד לטפל במגזר ייחודי זה, אשר שונה באופן מהותי מהמגזרים בהם היא טיפלה עד היום.

נכון שאנו, העובדים במחשוב, מעדיפים להעניק לעצמנו תדמית מרוחקת ככל שניתן מעבודות "נמוכות" הדורשות הגנה של ועדים, איגודים וגופים כמו ההסתדרות – אולם כדאי שנזכור שהתדמית ה"גבוהה" שלנו אינה מבטיחה לנו דבר ברגעי משבר או ניצול, ולעולם כוחם של רבים עדיף על כוחו של יחיד.

אני יודע שעצם המילה הסתדרות ואיגוד עושה לכם צמרמורת – אבל תנסו לראות מבעד לתדמיות, ותחשבו על היתרונות.

אל לנו לסייע למעסיקים שלנו להשלות אותנו בתדמיות – במחיר של הזניית ערכנו האישי והמקצועי.