ארכיון הקטגוריה: יזמות וסטארט-אפ

After Party

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

After Party

(פורסם ב-18/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

איך יודעים שהיתה מסיבה טובה? בסופה תמיד מגיעים שוטרים בכדי להרגיע את הקהל המשתולל, עקב תלונות השכנים. כך גם עם נאפסטר.

דרור כבר כתב את זה בעבר, והוא צדק – היא שכבה על הגדר בשביל כל הבאים אחריה. נאפסטר היתה תצוגת תכלית מרהיבה שביצעה הוכחת היתכנות מלאה, אולם היא לא רק שכבה על הגדר, אלא גם דרכה על כל מוקש.
אילו מר שון פאנינג היה מקבל ייעוץ טוב יותר – הוא לא היה מנגח ומעמיס על עצמו את כל תעשית המוסיקה. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את התוכנה לכל סוגי הקבצים, ולא רק לקבצי מוסיקה.
הוא בהחלט יכול ליטול לעצמו את התואר של מי שהפך את תוצרי תעשית המוסיקה לנחלת הכלל (Public Domain). השד הזה כבר לא יחזור לבקבוק.

חברות המוסיקה מעולם לא פנו כנגד הלקוח הסופי, אלא כנגד ערוצי הפצה לא מורשים, כלומר – אנשים וארגונים המתפרנסים משכפול לא חוקי של מוצרים מוגני זכויות יוצרים.
הם גם כנראה לא יעיזו לפנות כנגד הלקוחות, כי הם אלו שבסופו של דבר מכניסים את הכסף (אם כי לא הייתי סומך על זה, כי הדיגיטליות יכולה לעבוד גם לרעת האזרח הקטן).

עוד בשנות השמונים זכורני שהייתי מקליט שירים מהרדיו אל קלטות, ואח"כ מדיסקים אל קלטות, ודיסקים לדיסקים, וכן הלאה (כולל בין חברים) – והכל לשימוש פרטי, ובלי לקרוא חוקי זכויות יוצרים (שאני חושב שלא היו מצורפות לאלבומים, כמו היום לתוכנות…). אז הייתי פורע חוק? יכול להיות שכן. חברות התקליטים ידעו על המצב הזה? כנראה שכן. היה אכפת להן? כנראה שלא. כי לא היו להם את הכלים למנוע זאת והן הניחו כי מצב זה הוא הרע במיעוטו.
הבעיה היתה בזייפני הקלטות, שהוסיפו גם את הדיסקים.

רשת האינטרנט (בשילוב עם פורמט MP3) הקימה ערוץ הפצה אלטרנטיבי, דיגיטלי, ללא מרכז וללא פיקוח, אשר איפשר יצירת מספר עותקים לא מוגבל, כאשר כל עותק זהה למקור במאה אחוזים, והכל מגיע לכל נקודה בעולם בתוך דקות. מכונת השכפול הגדולה בעולם, והיא שייכת לכולם!

הבעיה של נאפסטר היתה בטכנולוגיה שלה, משום שהיא הייתה מתווך מרכזי שבלעדיו העסק לא יעבוד, וברגע שהחוק אוסר על פעילותה – לא ניתן לבצע את ההתקשרות בין התחנות הבודדות (Peers).
פרויקט גנוטלה לעומתה כבר הסיק את המסקנות וכעת כל סוגי הקבצים מותרים, והחיפוש נעשה מתחנה לתחנה (שזו צורה פחות יעילה מאשר מסד נתונים מרכזי, הניתן לשכפול באתרי מראה) – כך שנראה כי בצורה הזו לחברות התקליטים אין הרבה מה לעשות בכדי למנוע את השכפול.

חברות המוסיקה (ובקרוב הסרטים) הן עוד מתווך שנפל קורבן לרשת האינטרנט, המחסלת אותם בעקביות וביעילות.
החוקים הקיימים עדיין לא מותאמים לעידן הרשת, וגם אם יהיו חוקים חדשים, אני ספקן עד כמה הם יהיו יעילים ברשת עולמית.
כיום יש יותר חוקים מקומיים לכל מדינה, מאשר חוקים (או יותר נכון הסכמים) כלל עולמיים.
הניסיונות כיום לחוקק חוקי אינטרנט מקומיים בכל מדינה בכדי להתמודד עם הרשת הם בבחינת "עוד מאותו הדבר", והחלתם תהיה קשה עד בלתי אפשרית.
הביזור הגורם לאותם נושאים להיות מטופלים בצורה שונה (או לא מטופלים בכלל) במדינות שונות, יוצר אנרכיה כאשר מנסים להחיל אותם ברמה העולמית.

הקושי לקבוע את החוק אשר יהיה הקובע, מיקום העבירה (מחשב הלקוח בישראל, הנתבים בחמש מדינות, השרת ביפן, החברה רשומה באיי ברמודה…), ותחום השיפוט – יגרום לחברות הותיקות ולשלטונות להתאחד ברמה עולמית.
בגלל שהרשת הפכה את עולמנו ל"כפר קטן" הרי שהצורך בשלטון וחוקים מרכזיים מתגבר. כמובן שכל מדינה ושלטון ישאפו לשמור על מסגרת עצמאית ככל שניתן, אולם לא יהיה מנוס מהתחלה של שיתופי פעולה ברמה העולמית.
כמו שקיים היום בית הדין הבינלאומי בהאג (עם כמה שיניים שנשארו לו…), יהיה צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים (בייחוד כאשר כעת יש מיזוגים חובקי עולם, כמו בתעשיות הרכב (דיימלר-קרייזלר) והבידור
(AOL-WARNER) וגופים דומים.
הצורך בתיאומים והתאמות יקטן ככל שההסכמות והחוקים יהיו עולמים, וזה יגביר את יעילות החוק והשלטון, בין אם זה יהיה לטובתנו או לרעתנו.

אין ספק שככל שהגוף גדול יותר, כך הוא נע לאט יותר – וכך גם מדינות. הם מעכלות את רעיון האינטרנט והשלכותיו לאיטן, אך בעתיד גם הן יבינו שאין ברירה, וצריך לבצע התאמות ושינויים.

.

אחד מהדברים המעטים שאני זוכר מלימודי האקדמיה שלי (תקשורת ומנהל עסקים) הוא שאחד מהמרצים אמר ש"99% מהאנשים בעולם רק "מתחזקים" אותו, והאחוז הנותר הם אלו אשר מקדמים ומשנים את העולם". כבר אז הסכמתי איתו, ודעתי לא השתנתה מאז.

אין ספק שבמסגרת האחוז הזה נמצאים הממציאים והאמנים. לכאורה הם שונים בתכלית, אולם אם נביט מקרוב נראה כי אלו צדדיו המנוגדים של אותו מטבע.

שניהם יוצרים, רוצים בהכרה, אהדה ואהבה של הקהל הרחב והמקצועי, ואם אפשר גם כסף – מה טוב.
כמובן שההכשרות הנדרשות הן שונות, ותהליך היצירה שונה בתכלית, אך היצירה היא הבסיס המשותף.

בכדי לעודד אנשים אלה ל"קדם" את האנושות ולתרום לה – נתנו להם הגנות: "זכויות יוצרים" לאמנים, ו"פטנטים" לממציאים.

מצב של האמנים הרבה יותר טוב משל הממציאים:

האמנים מקבלים הגנה מרגע שיצירתם מוכנה, ואין הם צריכים לבצע תהליך ארוך של בדיקה והוכחת ייחודיות (אם כי ייחודיות בהחלט נדרשת).
הממציאים צריכים להסביר בדיוק כיצד פועלת המצאתם, להוכיח כי היא ייחודית, ולהוציא סכומים נכבדים בכדי לקבל אישור על פטנט.

האמנים מקבלים הגנה לתקופה ארוכה המורכבת מכל ימי חייו של היוצר (או יותר נכון – מרגע סיום היצירה) ועוד 70 שנה מיום פטירתו של היוצר.
הממציאים מקבלים רק 15 שנה מקבלת האישור לפטנט (מגבלה זו נועדה בעיקר בכדי להבטיח כי האנושות לא תחכה זמן רב לשימוש נפוץ בפתרונות אשר יכולים להיות קריטיים לקיום האנושי).

בעוד אמנים רשומים כמקור היצירה, ובהתאמה מקבלים תמלוגים, הרי שממציאים רבים רק רשומים כמקור היצירה, אולם הבעלות המלאה עליה (והרווחים בהתאמה) הם של החברות בהם מועסקים הממציאים, אשר אינם מרוויחים דבר.

האמנים מהווים לרוב חלק בלתי נפרד מהיצירה (בייחוד בתחומים הדורשים את נוכחות האמן לביצוע היצירה: שירה, תיאטרון, סרטים), כך שההערכה לה הם זוכים היא חזקה ורחבה יותר (וכך הם יכולים להרוויח עוד כסף על ידי ניצול המוניטין שלהם במסגרת פרסומות), בעוד שהממציאים לרוב נותרים בצל, ובמקרים הטובים זוכים לאזכור בספרי המדע וההיסטוריה.

מהנתונים לעיל עולה כי למרות שהם ב"מצב קשה" בעקבות גזל זכויות יוצרים ועושק חברות המוסיקה – הם עדיין במצב טוב ביחס ליוצרים אחרים בחברה האנושית. חברות המוסיקה עשו עבודת שיווק מעולה, אולם יצרו היררכיה קשיחה בפופולריות של האמנים – דבר שהיטיב עם מעטים ודחק רבים מחוץ למעגל העושר, בין אם בצדק ואם לאו (על טעם ועל ריח…).
יהיה קשה יותר לאמן מוכשר לשווק עצמו דרך הרשת בלבד, ללא הדחיפה המסיבית של חברת מוסיקה המאמינה בו (וכן, לוקחת את ה"קופון" שלה). כך שהרשת היא גם הזדמנות, אך גם מכשול.

אנו חייבים להכיר תודה לאנשים אלו, ולדאוג כי הם ימשיכו ליצור ולהפיק מעצמם את המיטב, ולשם כך אנו חייבים לדאוג כי הם יתוגמלו היטב על מאמציהם. ככל שנוכל לעשות זאת וגם לנפות את המתווכים בין צרכני היצירה לבין היוצרים – כן ייטב לכולנו.

Free Falling

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

Free Falling

(פורסם ב-24/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

קראתי את מופע היחיד שנתן אייל בנימין לנתן ליפסון.
מה אני אגיד לכם? אכן מר בנימין מבצע ניתוח מעמיק של מודל החינם והפרסום, אולם אני חושש כי מספר פרטים ראויים לבחינה נוספת:

א.    המחירים הנגבים תמורת פרסום בעיתונות, טלוויזיה ושלטי חוצות אינם בכלל בליגה של פרסום באינטרנט, ולבטח בחברה קטנה כמו סרפרי. אם הכסף שסרפרי מקבלת תמורת שטחי הפרסום שלה אכן מכסים את עלויותיה ואף מביאים לרווח – אז כל הכבוד, אולם אני ספקן. נשמח לשמוע מספרי אמת.

ב.    אין ספק שעניין ותשומת לב הם הדרך לחשיפה לפרסומות, וכמובן שרשת האינטרנט מספקת זאת בשפע, אולם הדרכים להתחבר לרשת רבות מספור, מדוע דווקא להשתמש בשירותי סרפרי? הרי אתר הבית שלהם הוא לא בדיוק שיא החדשנות או מרכז העניינים.
התוכן המעניין בוודאי לא יגיע מסרפרי עצמה.

ג.    אה, זה בחינם! נכון, אבל זה מאוד לא "שקוף למשתמש", והתוכנה שסרפרי פיתחו והשירות סביבה היו גרועים להחריד.
אני בעבר ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל בשלב מסוים נגמרה לי הסבלנות: בעיות בהתחברות, התנתקויות תכופות ולא מוסברות (שתי תופעות שמשום מה לא קורות בכלל אצל הספקים הגדולים), תוכנה שתופסת כל הזמן כמעט מאה אחוזים מניצולת המעבד.

בגלל מודל החינם, התמיכה היא על ידי חברה חיצונית ובתשלום, עובדה זו בצירוף הבעיות הנ"ל הביאו לתגובות קשות של משתמשים.
נסו להכנס לפורום התמיכה של סרפרי ותראו את התלונות. בעבר זה היה אפילו יותר גרוע ואנשי התמיכה היו יותר סבלנים בהשארת הודעות עצבניות של הגולשים, אולם כעת נראה כי החגורה הודקה.
במצב כזה – השירות אמנם מעניק ערך ללקוח (החיבור חינם) אולם מצד שני גוזל ממנו משאבים אחרים או מקשה עליו את קבלת הערך – ובכך ממעיט מהיתרון המובטח וגוזר על עצמו מיאוס.
עם כל הכבוד לחינם, בסוף זה נמאס לי, והייתי מוכן לשלם את ה-19 דולר לספק שלי, ורק שתהיה לי התחברות מיידית, רציפה ומעבד המחשב שלי יעבוד בשבילי.

ד.    נראה כי חלק מהפרסומות שהופיעו בתוכנה של סרפרי הובאו מחו"ל בכדי למלא חלל ריק (כמו מסע שכנוע של ממשלת ארה"ב להורות טובה יותר של אבות), ואפילו כאשר לפעמים לחצתי על פרסומות מסוימות – הדפדפן הגיע לשום מקום (ייתכן ומצב זה באחריות מפיק הפרסומת, אולם גם ייתכן כי היו אלו פרסומות משומשות וישנות שנאספו באקראי).

ה.    "ובתנאי שיתחילו את הגלישה מפורטל הבית שלה". ראשית, יש אפשרות סבירה שהשיטה הזו תגרום לכך  שהגולש ייחשף רק לשער הבית (ואגב, כאשר נכנסתי לאתר של FreeServe, המודעה היחידה בו היתה של חברת האם, Dixons – בשביל זה שווה להקים אתר וספק אינטרנט חופשי?). כמה אתה יכול להרוויח רק מחשיפה רק לדף הבית?
משום מה ברישום לסרפרי (כאשר אני נרשמתי) לא הוזכרה העובדה המעצבנת שמייד לאחר החיבור – התוכנה פותחת את הדפדפן עם דף השער של סרפרי. החוצפה הזו הסתננה בעזות מצח תחת חסות החינם.

ו.    "בסוף הדרך מחכה עוצמה כלכלית" – לא במחירים של פרסומות אינטרנט. אפילו YAHOO הגדולה סובלת כיום מירידה בהכנסות מפרסומות, אז סרפרי הקטנה (שיש לה הוצאות של ספק אינטרנט) תגיעה ל"עוצמה כלכלית". נו, באמת.

ז.    "רובם ככולם מפסידים" מול "כלומר, זה כן עובד". זבוב בלי רגליים לא שומע. כאשר הספקיות הגדולות בישראל כל הזמן מורידות מחירים לתחתיות חדשות ונאלצות להשלים הכנסה בשירותים משלימים – אז אצל סרפרי "זה כן עובד"?

מר בנימין, אני מתאר לעצמי שיש סיבה לעיתוי הנאום שנתת למר ליפסון.
רצית להעביר מסר למשקיעים שלך – שאתה יודע מה אתה עושה, שאתה חלק מההיסטוריה של התקשורת העולמית, שמובטחת לך ולמשקיעים "עוצמה כלכלית", שעשו את אותו הדבר לפניך.

אני מתאר לעצמי שהסיבה העיקרית נוגעת ל"זמן החמצן" שנותר לך במיכלים. אני יכול להגיע לך, שמצידי – לקוח לשעבר, החמצן שלך כבר נגמר מזמן.

נופלים בפיר

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

נופלים בפיר

(פורסם ב-8/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

הכתבה שהופיעה אתמול ב-TheMarker מתוך "הארץ", לגבי חברת 2AM, משכה את תשומת ליבי.

אין ספק שכתבה זו היא למעשה קריאה אחרונה לעזרה של החברה, וניסיון למשוך תשומת לב. הם הצליחו.

סיפורה של החברה מגלם את סיפורה של סצינת הסטארט אפ הישראלית וגם מסמן מחדש (או יותר נכון, מערפל) את היחסים בין חברה מסחרית ללקוחותיה ומגדיר מחדש את המהות של טכנולוגית שרת-לקוח.

מצד הגולש המצוי – אולי טוב שהחברה לקראת סגירה.
מצד חברות מסחריות המשתמשות באינטרנט להפצה מידע דיגיטלי – הן חייבות להציל את החברה (או לרכוש את הטכנולוגיה).
.

לא כל מי שמוציא אותך מהח.. הוא חבר שלך

כאשר חברה (ובייחוד סטארט אפ) מפתחת טכנולוגיה מצוינת (וכך נראים הדברים, לפחות בהגדרה) היא יכולה להתמקד בשכלול הטכנולוגיה ומכירתה כבסיס למוצרים או לפתח אותה לכדי מוצר עצמאי.

אין ספק שהדרך השניה קשה ויקרה יותר, כי היא מחייבת ללכת בשתי הדרכים בו זמנית, מאחר ולא ניתן לזנוח את הטכנולוגיה, שהיא הבסיס למוצר.

במידה ובוחרים בדרך הראשונה – הרי זה הגיוני ליצור מוצר בסיסי המדגים את יכולות הטכנולוגיה בצורה הברורה והמשכנעת ביותר. כל דבר מעבר לכך הוא ביזבוז משאבים – מאחר והדבר האחרון שיצרן הקונה את הטכנולוגיה ירצה, הוא לראות את ספק הטכנולוגיה שלו מתחרה בו ישירות.
ההתרכזות בפיתוח מספר מוצרים עצמאיים (ובעיקר בתחום המשחקים), במקום לפתח את הטכנולוגיה ולהתאים אותה לצרכים מגוונים היתה בעוכרי החברה. קיימים צרכים רבים להפצת נתונים דיגיטליים מכל הסוגים – טקסט, קול, וידיאו ונגזרותיהם – שבהם ניתן להשתמש בטכנולוגיה של החברה.

חברות גדולות, המעונינות בבשרן הטכנולוגי של חברות הסטארט אפ, נוהגות כמנהג עופות דורסים בצבים – הן מעלות אותן גבוה תחת חסותן (הבטחות ופיזור רמזים), ואחר מפילות אותן אל הסלעים (הפסקת הסיוע ושיתוף פעולה תוך ידיעת מצבן הפיננסי הדחוק), בכדי לפצח את השיריון (הסירוב לחשוף את מקור הטכנולוגיה או למכור עצמן) ולזכות בבשר (קוד המקור).

הפנייה וההסתמכות של החברה על Electronic Arts נראית בהחלט הגיונית לחברת סטארט אפ אשר רוצה להתחבר לחברה מבוססת בשוק ולהוכיח את עצמה, אולם ניכר כי חסר היה לחברה איש שיווק ותיק ומנוסה אשר היה מונע מהם להסתמך על שותף יחיד (אשר בהחלט ייתכן שהוא מעוניין בעיקר להשתלט על הטכנולוגיה מאשר לשתף פעולה. מיקרוסופט הוכיחה זאת במקרים רבים מספור) ולהתרכז בניצול כספי המשקיעים לקדם את הטכנולוגיה בלבד ולהרחיב את בסיס הלקוחות.
.

מנצלים אתכם, שוחקים אתכם

הרעיון הבסיסי של Peer to Peer הוא לא חדש בכלל (הרי לפני האינטרנט היה רק קשר כזה בעזרת מודמים בין שתי נקודות קצה או ל-BBS), רק שבעזרת האינטרנט הוא צבר תנופה על ידי קישור כלל עולמי.

כבר הרבה זמן קיימים פרויקטים לניצול זמן לא-פעיל של המעבד לצרכים שונים דרך הרשת (חיפוש אחר חייזרים בחלל (SETI@home), פיצוח קודים ושאר פעולות הומניטריות) – כאשר הגולש מוריד אליו תוכנה המקבלת את הוראות העיבוד ומחזירה אותן למרכז הפרויקט. לאחרונה היתה זו נאפסטר שנתנה דחיפה גם לנושא שיתוף קבצים.
2AM הולכת על כל הקופה – גם מעבד וגם נפח דיסק.

הרעיון הבסיסי הוא שהמחשב של כל משתמש הוא למעשה אתר / שרת ראי (Mirror Site) למשימה הדרושה. הוא מקבל קבצים לאחסון והעברה הלאה, וגם מבצע פעולות עיבוד. הוא גם שרת וגם לקוח בו-זמנית.

רק על הרעיון עצמו ראויה החברה למחמאות, מאחר והיא מביאה למצב שבמקום שרת מרכזי / אזורי, יש שרתים מבוזרים בצורה שיוויונית ככל שניתן.
אגב, מתקפות ה-DDOS ‏(Distributed Denial Of Service) משתמשות בשיטה דומה בכדי לשתק אתרים מסחריים על ידי הצפתן בנפחי תקשורת.

החברה טוענת שהמשתמשים מקבלים זמני תגובה טובים יותר ולכן חווית המשתמש חלקה יותר.
המחשב שלי אמנם נמצא בגבול התחתון של דרישות החומרה (מהירות 28.8) ולכן אני לא ממש קהל היעד. מניסיוני, לאחר הורדת תוכנת הלקוח וניסיון לשחק – זה לא מעשי. הצורך לחכות יותר משעה להורדת משחק פעיל הוא מוגזם לחלוטין.
משחק יעיל יכול לזרום (אולי) רק לבעלי חיבור מהיר. אני התייאשתי באמצע ההורדה. אני לא יודע אפילו איך המשחק נראה.

תוכנת הלקוח מתבססת על הדפדן המותקן במחשב שלכם (נסו מקש עכבר ימני ותראו משהו מוכר), ולא פוסחת על שורת פרסומות קבועה בראש התוכנה.
הצ'ט הוא כרגיל מלא קיצורים, ראשי תיבות וסמלים הידועים רק ליודעי חוכמת הנסתר (כלומר, לפני גיוס).

נכון שמידע המתקבל ממחשבים "קרובים" (למשל, מאותו ספק אינטרנט) יגיע יותר מהר, אך יש מחיר בדמות היות המחשב שלכם שרת אשר אינו ייעודי לניהול המשימה / משחק שלכם, ולכן גם מבזבז משאבים (כוח עיבוד, פעולות דיסק ותקשורת יוצאת) לטובת משתמשים אחרים.
כמובן שגם יש צורך באתר מרכזי אשר ינהל את כל נקודות הקצה, אחרת יתקיים כאוס, כך שיש עדיין ניהול מרכזי, ולא P2P טהור (אם יש דבר כזה בכלל).

המרוויחים העיקריים מטכנולוגיה כזו יהיו כמובן החברות המסחריות:
•    הן לא ממש יפרסמו ללקוחות את העובדה שהמחשב שלהם משמש כשרת, ולכן מפחית מביצוע שאר פעולות המחשב שלהם (מעיבוד תמלילים ועד גלישה).
•    הן יחסכו ברכישת שרתים, נפחי תעבורה, תחזוקה ועובדים.
•    הן יוכלו להציג ללקוחות את עצמן כמספקות שירות טוב יותר.

אם הפרסומות שאנו רואים באתרים הן במידה מסוימת על חשבוננו (כי הן תופסות נפח תקשורת לא רצוי (עליו אנו משלמים), ולכן מאיטות את חווית הגלישה שלנו) הרי שכעת אנו נהפך לעוד משאב של חברות מסחריות. תחנות ממסר בשרשרת ההפצה.

בואו נדמיין דוגמה אפשרית:
CNN תאפשר לכם להתקין תוכנת לקוח חדשות תמימה לחלוטין, שכל הזמן תהיה מחוברת לאינטרנט ותציג כותרות וסרטי וידיאו. ברקע היא תקבל כל הזמן מידע מהחברה ותשמור אותו במחשב שלכם, ובמקביל כל הזמן תשדר אותו למשתמשים אחרים ברשת הקרובה אליכם.
תרצו להוריד תוכנה מהרשת?- היא תתחלק ברוחב הפס עם התוכנה של CNN, ואתם אפילו לא תדעו למה זה עובד לאט.
בטווח היותר רחוק המחשב שלכם גם יצרוך יותר חשמל, רכיבים נעים (כמו בדיסק הקשיח) יתקרבו מהר יותר לכשל מכני – והכל לטובת שירות טוב יותר לשכנים שלכם ברשת.

אין לי ספק שחברות רבות ישתמשו בצורת הפצה כזו בעתיד (בתלות בקיום פס רחב יעיל), ומי שיסבול (ואפילו לא ידע שהוא סובל) הם הגולשים.

המצב בו 2AM לא הלכה גם לכיוונים כמו בדוגמא שלעיל, רק מראה את הבעיה הישראלית הקלאסית: טכנולוגיה מצוינת, שיווק חלש.

בהחלט נראה כי 2AM הקדימה את זמנה (קשה לעסוק עסקים ב-2 לפנות בוקר), וזו אחת הקללות הרעות ביותר שיכולות להיות לסטארט אפ:
"אתה מה זה מוצלח! אבל העיתוי שלך גרוע, ואף אחד לא יעריך אותך".