אוק 25

זה תמיד משעשע אותי, הפער בין ההבטחות הטכנולוגיות והשיווקיות לבין המציאות האנושית הבלתי-מושלמת במהותה.

אבל אם תקליק על הבאנר הזה – תוכל להשאיר הודעה, או לשלוח לנו כסף…

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

ספט 03

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הלקוח תמיד אשם

(פורסם ב-18/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לכבוד: הועדה לחקר המפולת
מאת: אחד שניסה וניסדא"ק לרסיסים

הנדון: האשם האמיתי – הלקוח

מה לא עשינו בשבילו?

הבאנו לו מחשבים אישיים, זולים, ואפילו ניידים.
הקטנו אותם לרמת כף היד. לרמת הטלפון הנייד – הכל בכדי שיהיה לו נוח.
הבאנו לו אינטרנט. תקשורת נתונים מיידית לכל מקום בעולם – כמעט בחינם. לפעמים אפילו בחינם אמיתי.
חילקנו תוכנות בחינם, הצפנו אותו בדואר זבל, תפסנו אותו באתרים עם באנרים רעשניים וקופצים.
התקנו לו תוכנות, בלי ידיעתו, ועקבנו אחרי מנהגי הגלישה והרכישה שלו.
אפילו מכרנו את הנתונים שהשאיר באתר שלנו לחברות שונות (לפחות בזה הרווחנו עליו).

והוא?

– הוא לא רוכש כמו שהבטיח בסקרים
– הוא לא גולש באינטרנט כל היום
– הוא גונב מאתנו תוכנות פרוצות ומועתקות (וגם מעביר למשפחה ולחברים)
– הוא לא ממהר להחליף את המחשב שלו לדגם האחרון כל שנה
– הוא לא קורא את המדריך למשתמש – ואח"כ עוד מתקשר לתמיכה הטכנית (שעולה לנו הון) וטוען שהתוכנה לא עובדת!
– הוא לא ממש יודע אנגלית – ולכן הוא נרתע לרכוש מאתנו, או שהוא סתם לא יודע להפעיל את המוצר
– הוא חוזר עייף מהעבודה ואחרי שהילדים קופצים עליו – אין לו, לחוצפן, זמן להיכנס לאתר המושקע שלנו ולרכוש עוד ועוד ועוד!
– האצבעות שלו לא מספיק קטנות והעיניים שלו יותר מדי גדולות – מכדי לגלוש באינטרנט דרך הנייד.

מה אני אגיד לכם? הלקוח לא מתאים למודל העסקי שלנו.

הוא בכלל לא מתממשק למוצרים שלנו:

– הוא אנלוגי והמוצר דיגיטלי
– אי אפשר להתחבר אליו כי אין לו יציאות מדפסת / תקשורת / USB / אינפרא אדום וכדומה
– הוא עצלן בלימוד המוצרים שהוא קונה (ובטוח שהם אלה שצריכים ללמוד אותו! ולכן מתפלא למה הוא לא מבין בצורה על-חושית כיצד להפעיל את המוצרים מיידית)
– אין לו מספיק כסף פנוי בכדי להגדיל את הרווחים שלנו
– הוא לא חושב שמה שאנחנו מייצרים חשוב (או מספיק חשוב בכדי להוציא עליו כסף)
– הוא התרגל לקבל בחינם
– הוא מאותגר מחשבתית – אפילו את השעון של הוידיאו הוא עוד לא כיוון (וזה בכוונה – כי אם השעון יהיה מכוון – הוא יצטרך לעבור לשלב הבא, שהוא הרבה יותר קשה – הכנת תכנית הקלטה למועד מאוחר!)
– הוא מפחד משינויים, חידושים והמצאות
– הוא נקשר נפשית למוצרים שהוא כבר מכיר
– הוא מעדיף לתקשר עם המשפחה והחברים על פני שימוש במוצר שלנו

אנחנו מתקדמים מהר מדי בשבילו. עד שהוא יהיה מוכן נפשית לקבל את המוצר – כבר נשרוף את יתרת המזומנים שלנו (בהנחה שלא יקנו אותנו קודם).
בפעם הבא אולי כדאי לבצע סקר מקדים – בכדי לוודא כי יש ללקוח צורך אמיתי בהמצאה שלנו, וכמה הוא מוכן לשלם בעדה.

אולי בכלל כדאי לשנות את כל תפיסת המסחר. לא שווה למכור לאנשים.
או שנמכור ממחשב למחשב או שנמחשב את האנשים.

כן… זה מוצא חן בעיני.

קודם כל נתקין להם יציאה דיגיטלית מהירה – כך נוודא שיש עם מי לדבר. אח"כ נתקין להם איזה מעבד וקצת זיכרון, וגם כמובן תוכנת רכישה תואמת.

נוכל לתת לאנשים הרגשה שהם קונים מרצונם החופשי, כולל רכישות ספונטניות, אבל למעשה נשלוט בכל התהליך.

נדאג שירכשו הרבה, אבל גם שיעבדו הרבה – בכדי שיהיה להם כסף לרכוש מאתנו. נבקש מהמעבידים שלהם להעביר את המשכורות שלהם ישר אלינו.

בכל פעם שנוציא גרסה חדשה נוכל לשדרג אותם, נתמוך בהם טכנית, יכירו לנו בפחת עליהם.

כאשר חייהם של הלקוחות יסתיימו – הם לא ימותו.
קטעים מחייהם ירוצו להם על המסך במעגל חוזר עד אין קץ – והכתובית הגדולה תהבהב באדום –
Game Over – Insert Coin…

.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

ספט 03

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הקלות הבלתי נסבלת של הקלון

(פורסם ב-13/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם אין תגובות.
האתר שינה את הכותרת ל-"מי אמר שאין לו תחליף?")
.

לאחרונה צוטט ד"ר אבי בן אברהם המשתתף בקבוצת הניסוי של שיבוט (Cloning) עוברי אדם (הנה, הוא הרוויח את הפרסום שלו) כאומר: "הפרויקט הזה הגיע לשלב שכבר אי אפשר לעצור אותו".
אני נזכר בצחוקו של המדען המטורף מ"פרנקנשטיין".

יש לי הרגשה, שעל כל ניסוי שיבוט פומבי – יש עשרה נסתרים, שנערכים על ידי ממשלות, צבאות, גורמי פשע ושאר מלכ"רים.
ככה דברים עובדים, בדרך כלל – כל מה שיוצא לאור היה קודם בחושך.

אישור בית הנבחרים הבריטי לקיום ניסוי שיבוט בעוברי אדם, עוד בדצמבר 2000, והשמועות על קיום ניסויים כאלו בישראל בימים אלו – מהווים תמרור אזהרה שיש להיענות לו. ובמהרה.
.

Make it Double!

השיבוט הוא פעולה של מיזוג תאים בהליך רפואי (הכולל גם הריון) שבסופה "נולד" ולד שהוא כפיל גנטי.
פעולה זו שונה בתכלית, כמובן, ממגע מיני המוביל להריון – שבו מתקיים מיזוג גנטי של שני אנשים שונים.

אפשרות אחת לשיבוט היא לקיחת תא מגופו של גבר עקר והפרייתה עם ביצית של אשתו. במקרה זה ניתן לומר שזו הפריית מבחנה מתקדמת – כאשר השימוש בתאי זרע אינו אפשרי.
במידה והמדענים "מצליחים" להפחית ככל שניתן את המאפיינים הגנטיים מהביצית – הרי שהיא משמשת רק לצורך ההיריון, ועיקר המטען הגנטי מגיע מהתא של הגבר – ועל כן הולד הוא העתק גנטי כמעט זהה של האב.

השימושים והבעיות המוסריות הנובעים מתהליך השיבוט נראים אינסופיים:

– הפריות מבחנה מתקדמות כאמור לעיל
– יצירת מאגרים של "חלקי חילוף אורגנים" לטובת חולים ונכים (הטיעון העיקרי בניסוים הנוכחיים)
– אנשים כ"עכברי מעבדה" (יותר יעיל מעכברים בהדמיית הגוף האנושי)
– "החזרה לחיים" של מתים (קרובי משפחה ואהובים, דינוזאורים (ראו "פארק היורה"), דיקטטורים וכן הלאה)
– סחר בתאים (חכמים / חתיכים / כוכבי קולנוע יתומחרו בהתאם)
– יצירת עבדים / גזע עליון / צבא
– "חיי נצח" ברמה הפיזית (שכפול עצמי)

יש לזכור כי המגבלות הנוכחיות של השיבוט כוללות יצירת ולדים בלבד (ולא מיד אנשים בוגרים) וגם כי אלו אנשים חדשים ו"עצמאים" לגמרי, שאינם נשלטים על ידי המקור ולא קיבלו את ההיסטוריה הנפשית / השכלתית וכו' של המקור. רק את המאפיינים הגנטיים שלו (כפי שהיו לו בעת שנולד בעצמו).

יש גם לזכור במקביל את פרויקט מיפוי הגנום האנושי ולהצליב אותו עם השיבוט.
הייתי אומר שמיפוי הגנום הוא למעשה נותן לנו לראשונה את פקודות המבנה של הגוף האנושי (או ה-API הביולוגי, כמו שאני קורא לו) – ובכך מאפשר לנו ל"שחק" בפאזל באבני היסוד של גוף האדם. הגנום מאפשר לנו את הכוונון העדין של הביולוגיה האנושית.
השיבוט לעומת הגנום, מאפשר לנו את השכפול ההמוני (אם כי הצורך בהריון הוא בהחלט מכשלה בייצור יעיל…).

השילוב בין השניים יאפשר להגיע ל"יצירת" אדם בעלת תכונות מדויקות ביותר, ולאחר מכן לשכפל אותו.

שימו לב כיצד הביולוגיה והרפואה עוקבות בשיטותיהן אחר המחשוב.
האדם הוא הרי יצור אנלוגי לחלוטין, שבמבט חיצוני לא ניתן להפריד את מרכיביו לחלקים בודדים.
כעת, בפרויקטים אלו – מתחיל תהליך הדיגיטליות של גוף האדם, תהליך שיאפשר לשחק במרכיבי האדם על פי שיקולים חיצוניים ושרירותיים, אלמנט האקראיות ייעלם, האפשרות לשלב בין גוף האדם למרכיבים אלקטרונים-ממוחשבים תהיה הרמונית יותר מאשר היום, וההיררכיה בה הטבע (לטוב ולרע) היה מעלינו תימחק.
.

לאן, לעזאזל, אנחנו רצים?

נהוג לומר כי תפקיד הטכנולוגיה הוא לשרת את האנושות ולשפר את איכות חייה.
אולם, כיום נדמה כי הטכנולוגיה הופכת לגולם שקם על יוצרו.

חידושים טכנולוגים משרתים את המדענים במתן מוניטין, תהילה ומקום בספרי ההיסטוריה.
אנשי העסקים מרוויחים ממכירות, ובכדי למכור – צריך לחדש כל הזמן, ועל כן להם יש אינטרס מובהק להפוך במהרה את תוצרי המדענים למוצרי צריכה.

אם ננסה להשוות את המאה העשרים למאות קודמות במושגים של התקדמות טכנולוגית – נוכל לראות כי המאה הנוכחית הייתה חריגה בכמות החידושים שהיא יצרה, וגרף השינויים לעומת הזמן עלה בתלילות.
בעוד שבעבר החידושים היו מועטים וההפסקות היו ארוכות בין המצאה להמצאה – ניתן היה (אם כי לא תמיד זה בוצע) להטמיע את החידוש לאורך תקופה ארוכה ולבחון את השלכותיו, דבר שכיום כמעט ואינו קיים. המרחק בין המעבדה למדף התקצר עד מאוד.

דוגמה טובה לעניין היא הסיגריות.
אף גוף ממשלתי לא בדק את השפעת הסיגריות לאורך שנים, לפני שהוא אישר את הפיכתן למוצר צריכה (ולו כי עישון היה קיים עוד קודם, וגם בגלל שחברות הסיגריות הוסיפו מרכיבים משלהן) – ואת המחיר משלמים היום חולי הסרטן.

אין לי גם ספק בדברים שאמר בעבר דרור פויר מעל גבי אתר זה: חברות הסלולר הן חברות הטבק של המאה העשרים ואחת. החשבון עוד יגיע.

לא מזמן ביצעתי שיחה של רבע שעה, ואח"כ כאב לי הראש לחצי יום.
בעקבות מקרה זה עשיתי ניסוי פשוט (מומלץ גם לכם, אם כי אני מסיר מעצמי אחריות לנזקים למסך או לסלולרי): בעת שיחה – קרבו את האנטנה של המכשיר הסלולרי למסך המחשב. שימו לב מה המרחק מהמסך ממנו מתחילה ההשפעה, ומה ההשפעה בעת הצמדת האנטנה למסך. כעת השוו: אם זו השפעת השראות הקרינה הסלולרית על המסך (המשתמש בצריכת חשמל די כבדה) – אז מה תהיה ההשפעה על המוח העדין שלכם?

העניין המרכזי הוא שחלק מהטכנולוגיות לא נבדקות בידי גופים המופקדים על בריאות הציבור (כמו ה-FDA האמריקאי) ואינן עוברות דיונים ציבוריים בנושאי מוסר ואמונה (בהתאם לכל מדינה או בגופים עולמיים כמו האו"ם) – לפני שהן עוברות לייצור וצריכה המוניים.

אין ספק שהאנושות צריכה להיעזר בטכנולוגיה ולא להיעצר.
אולם, בכדי להבטיח כי הטכנולוגיה תשרת אותנו ולא תפגע בנו – אנו צריכים להאט את קצב אימוץ החידושים, לבחון השפעות לאורך זמן, ולהחליט לאיזה כיוון "מתקדמים", ומה המחיר של כל התקדמות.

הייתי אומר כי הטכנולוגיה היא המגדל בבל של האנושות:
אנחנו לא ישות עליונה, אבל אנו בהחלט הולכים לאור ישות כזו (יקראו לה אלוהים / בודהה / כוחות הטבע) ורוצים להיות שולטים ומושלמים – והטכנולוגיה מסייעת לנו להעפיל ליעד זה.
הניסיון שלנו לשלוט בטבע ולפענח את צפונותיו בהחלט מתקדם יפה, אולם אני לא בטוח שאפילו אם אנו יודעים את הסודות – יש לנו את הכישורים האלוהיים להשתמש בהם נכונה.

אם אלוהים השאיר אותנו, ילדיו, כאן לבד בבית, ועזב לדרכו – הרי שאנו נתחיל לשחק ולהכיר את סביבתנו, ולבסוף, כמו תמיד – גם נמצא את קופסת הגפרורים.

נ.ב.

אני מצרף להנאתכם קריקטורה רלוונטית שהכנתי לפני שש שנים בערך, המציגה את הגרסה האמיתית לבריאת העולם.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

אוג 23

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

מסכים

(פורסם ב-10/12/2000. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות.
הם שינו את הכותרת ל"המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי")

השבוע, בדרכי חזרה הביתה, באיילון צפון, הרגשתי פתאום משהו מוזר.
משהו היה חסר לי ליד גני התערוכה.
הסתכלי בחדות ימינה והבנתי. הוא נעלם. פשוט ראיתי את הבתים מאחוריו, והוא איננו.
המסך הלבן של הדרייב-אין.

כבר הרבה זמן שאני רואה שהוא למעשה סגור, ואינו מקרין סרטים.
שעושים שם עבודות. אבל המסך עוד היה.

בשבת הלכתי ליומית של אחה"צ עם אשתי (בקולנוע קטן וסגור). אחרי הסרט נסענו לדרייב-אין. כבר היה חשוך, אבל לא ויתרנו.
חשבנו שאולי ניתן יהיה להיכנס ולראות מה קורה שם.
אבל לא, חסמו את כל הכניסות.

ככל שידוע לי השטח מיועד להיות חלק מגני התערוכה. שיהיה מקום להגדיל את תערוכות המחשבים והתקשורת הבאות. המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי.

כל הדרך חזרה נזכרנו איך כשהיינו ילדים היינו מתרגשים ונהנים לראות שם סרטים.
התשלום לשומר בבודקה שנראה כמו תחנות התשלום לכבישי אגרה, הנסיעה המצחיקה על הבמפרים, ההתלבטות היכן לחנות, לבדוק אם הרמקולים עובדים בכלל (בדרך כלל הם לא עבדו, ואם כן הם היו פשוט גרועים), לפרוש שמיכה על מכסה המנוע ולשבת עליו, לאכול את הפופקורן / נקניקיה / המבורגר השמנוניים והמגעילים – ולהיות הכי מאושרים בעולם.
הסרט כבר לא היה חשוב – במילא לא כ"כ שמעו מהרמקולים, מכוניות הבהבו על המסך באורות גבוהים וגם צפרו.
זה היה שילוב של סרט עם פיקניק בחיק הטבע העירוני.

הריסתו של הדרייב-אין זרקה אותי איזה 20 שנה אחורה, והתחלתי להיות נוסטלגי (ממרומי 30 שנותיי, 8 שנות נישואיי ושלושת ילדיי) ולחשוב איזה דרך עברנו מאז.

המלאכיות היו של צ'רלי, צ'רלי היה וחצי וליזהר כהן היה אפרו, לא היו אז מחשבים אישיים בבתים, לא אינטרנט ולא פס רחב – מקסימום משחקי טלוויזיה ביתיים של "אטארי" – עם קלטות המשחקים המצחיקות והג'ויסטיק הכי קשיח בעולם (זו היתה הדמיית Force Feed-Back למוט הילוכים של רנו 4, רק שלא ידענו זאת עד שהתגייסנו).

היינו אז הרבה יותר "בחוץ", יותר "ביחד".
אז לא היינו צריכים לשים את המילים האלו במירכאות כפולות.
משחקי האטארי התחילו להכניס אותנו פנימה, ולהרבה זמן, מול מסך הטלוויזיה.
אני זוכר שעות של קרבות טנקים מול מירון, חבר הילדות שלי – כאשר אנו מנסים לחשב זוויות של פגזים שיפגעו בקירות ואח"כ בטנק היריב, אשר יסתובב במקומו כסביבון ויגרום לצלף אושר גדול וצחוק מתגלגל.

מאז אנחנו רק נכנסים יותר ויותר פנימה, אל עצמנו, אל הישיבה מול המחשב, ובקרוב גם נתחיל לעבוד מהבית.

משום מה עולה בי הדימוי של הזומבים נטולי הרצון העצמי, היושבים מול מסכים תכלכלים ללא תנועה. דימוי המוכר לנו מהרבה סרטים ופרסומות המציגים את העתיד בגוון שלילי – על בסיס "1984‏" של ג'ורג' אורוול.
עד כמה אנחנו, מבלי משים, נסחפים לעבר מימוש הדימוי הזה?

אם ננסה רגע לבצע חוויה חוץ גופית ולצאת לרגע מעצמנו ולראות את עצמנו מהצד – מה נראה?

אני משער שנראה שאנו יושבים הרבה שעות מול המסך, מתקשרים עם אחרים דרך המחשב או הטלפון – ומקיימים רק מעט מגע אנושי אמיתי, וגם אז – כי אין ברירה (ישיבות, פגישות עם לקוחות, ארוחות צהריים).
נסו לבדוק מה יש בתפריטי הסימניות וההיסטוריה של הדפדפנים שלכם, גם בבית וגם בעבודה – האתרים שאנו בוחרים לחזור אליהם הם שיקוף די טוב של זהותנו.
(מסך) המחשב הופך להיות הראי שלנו, החלון שלנו לעולם.

נכון שתמיד יש בחירה – מי שהוא חברתי באופיו יחפש את המגע האנושי וידאג להיות בקשר חברתי בעל נוכחות פיזית, ומי שלא – האינטרנט והמחשב נותנים לו סיבות מצוינות להיות לבד ולמלא את זמנו.

יהיו שיאמרו שהאינטרנט מאפשר לנו להרחיב את רשת הקשרים החברתיים שלנו בקלות (אפילו על פני כל העולם, דבר שקודם היה כמעט בלתי אפשרי) ולשמר קשרים קיימים. זה נכון – אבל זה קשר וירטואלי (בייחוד קשרים חדשים שאינם בעלי מימד פיזי), שאינו חושף אותנו יותר מכפי שנרצה. יש לנו הרבה שליטה על מאפייני הקשר.
האינטרנט מאפשר לנו לרמות את עצמנו בקשרים חברתיים מדומים, ובכך לפטור את עצמנו מליצור קשר חברתי שאינו תלוי בעכבר ומקלדת.

כמה מכם נפגשו במציאות עם מישהו שהכירו באינטרנט? בכמה מקרים כאלו נוצרה חברות / אהבה אמיתיים?
קשה לי להאמין שמתוך צ'טים באתרים שונים או ב-ICQ בין "הענק הירוק" ל"נסיכה מיפן" יכול להתרקם סיפור של ממש (אולי בתוך רצועת קומיקס).

ייתכן וככל שהטכנולוגיה תתקדם (פס רחב, שיחות וידיאו וקול ברמה סבירה, מכשירי חישה) נוכל לדמות בצורה טובה יותר מפגש חברתי ממוחשב מרחוק. אבל נראה לי שזה לא יושג בתקופתי.
וזה אולי המזל שלי, אבל מה אני יודע – אני בסך הכל נוסטלגי עם רגל אחת במציאות.
.

ככה, כמה קישורים בשביל ההמחשה:

מוזיאון ההיסטוריה של אטארי. אתר מושקע שלבטח יעלה לכם חיוך רחב ומטופש על הפנים.
אתרי משחקי ATARI ב-ONLINE. יש Kaboom! (מצריך פלאש)

.

והערה לסיום:

בארץ חמה כמו שלנו זה פשע שאף אחד לא מקים דרייב-אין כמו שצריך.
יזם שילמד את הנושא ברצינות בארה"ב ויפתח בארץ דרייב-אין מושקע – מובטח לו לפחות לקוח אחד, שיביא גם את ילדיו – שיראו על מה אבא גדל, ולא יבינו לאן הוא סוחב אותם ומה הוא רוצה מהם.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...