עד כאן

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

עד כאן

(פורסם ב-13/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לפני כשנה בערך הייתי מנוי על שירותי ההתחברות לאינטרנט של "אינטרנט זהב". היה בסדר ולא היו לי טענות.
אולם, יום בהיר אחד החל להגיע דואל, באופן סדיר, עם פרסומות, מבצעים, הנחות ושיגועים – והכל בחסות הספק החביב והמפנק.
ולא, הדואל (שבכלל לא ביקשתי) לא כלל שום אפשרות לביצוע הסרה.

התקשרתי לשירות הלקוחות של החברה וביקשתי בנימוס להסיר אותי מרשימת התפוצה. "לא", הייתה התשובה. "זה לא אפשרי, זה חלק מהמנוי, ואין אפשרות טכנית להסיר אותך מהרשימה…"
לא היה לי כוח להילחם, וביטלתי את המנוי שלי ל"אינטרנט זהב".

עברתי לסרפרי, שם הסיסמה היתה "באתי בגלל המחיר – הלכתי בגלל השירות", ומשם עזבתי די במהירות.
.

כל דואלים גבר

לבסוף נחתתי בכור מחצבתי, הספק הראשון אליו התחברתי לפני שנים אין ספור, נטוויז'ן.
הפשרתי מנוי מוקפא שהיה לי – ובהתחלה באמת הכל דפק כמו שעון ולא היו בעיות.

אממה, לרגל פרוס שנת 2001, החלו להגיע אלי משלוחי דואל סדירים, כל יום, מכתובת שולח שנקראת "עדכנט". לא היה זכור לי שנרשמתי למנוי כל שהוא. הדואל הכיל מספר שורות טקסט (שלא כללו הוראות ביטול מנוי) וקובץ HTML. דבר ראשון חשדתי שמדובר בוירוס או חפץ חשוד אחר, אולם בדיקות שונות העלו שאין כאן בעיות מסוג זה.

מפתיחת הקובץ התברר שזה הוא קובץ HTML המופעל כבסיס האוגר לתוכו תוכן מתוך האינטרנט (כולל פרסומות). גם בקובץ זה לא היו הוראות ביטול מנוי.
קראתי את התוכן והבנתי מהר את העיקרון: ידיעון המתמצת חדשות, רכילות ומידע שימושי ומשומש.  שום דבר שלא נעשה קודם.
הבנתי שמישהו העלה אותי בחכת הפרסום, ועל כן החלטתי להתעלם והפעלתי סינון המוחק אוטומטית את הדואל המגיע מכתובת זו.

בשלב מסוים ראיתי שזה לא נפסק, ומפלס העצבים עלה. החלטתי להתחקות אחר מקור הזבל ולהפסיק אותו. בקובץ היתה הפנייה לאתר "עדכנט".

מסתבר, שהאתר שייך לקבוצת "אנשים ומחשבים", מנג'סים עם רשיון וותק שראויים לכתבה נפרדת על תרומתם להפיכת העתונות לקונדום לחפור בו.

גם באתר לא היה כל אזכור כיצד ניתן לבטל את הניג'וס, רק טלפון להרשמה (הרי מי האדיוט שירצה להפסיק דואל נהדר וחיוני שכזה?).
התקשרתי, וביקשתי שיפסיקו לשלוח לי. לאחר מסירת כתובת הדואל שלי התברר שאני לא רשום אצלם. "אולי אתה מקבל את זה דרך נטוויז'ן?" נדלקה נורת הלוגן מעל ראשה של נציגת השירות.
"אממה?" תמהתי. "כן, יש מבצע ללקוחות נטוויז'ן, תברר בשירות הלקוחות שלהם".
.

רשומון עם ספק

ביום חמישי, הראשון לפברואר לשנת 2001 למנין הגויים, התקשרתי בחיל, רעדה ועצבים לשירות הלקוחות של הספק החביב שלי.

"#@*&!?" שאלתי.
"כל לקוח חדש מקבל אוטומטית את ה"שירות" הזה (המרכאות הן תוספת שלי, א.כ.), היית צריך לקרוא בחוזה" הייתה התשובה הלקונית.
"אבל אני לא חדש, אני ותיק. הופשרתי." הגבתי בקור רוח השמור להרי געש רדומים.
"זה באמת מעניין, וצריך לבדוק את זה, אבל ככה זה עובד. יכול להיות שאתה נחשב חדש במערכת, ולכן היא שולחת לך. אתה יודע שרק החודש הראשון הוא בחינם, ואח"כ זה בתשלום?" המשיכה הלקונית להלקות.
"הבנתי. אני מבקש שתסירו אותי מייד מרשימת התפוצה" הלוחות הטקטונים החלו זעים על גבי הלבה.
"אין בעיה" הרגיעה אותי הלקונית, ולאחר מסירת הפרטים המזהים שבתי בשלום לבסיסי, להרגע ולשחרר בהדרגה את הקיטור.

כך עבר לו שבוע, אשר בכל מהלכו, כמובן, המשכתי לקבל כמו שעון את הידיעון החביב עלי. הנחתי לגלגלי השיניים במחשבי הענק של נטוויז'ן ו"עדכנט" לעשות את שלהם, ובסוף השבוע העוקב חזרתי לשירות הלקוחות של נטוויז'ן, ובעצבים מנומסים דרשתי את הסרתי המיידית מרשימת התפוצה.
נרקיס החביבה משירות הלקוחות התנצלה, ואמרה שזה לא תלוי רק בהם, כי הם מעבירים את הבקשה ל"עדכנט" (כלומר, נטוויז'ן מעבירים (כנראה תמורת תשלום = מכירה) את פרטי הלקוחות שלהם לצד ג'. מעניין, לא?).

המתנתי עוד יום, והמבול לא פסק. שוב התקשרתי, וביקשתי לדבר עם נציג מדוברי החברה, אולם נאמר לי שניתן לדבר רק עם שירות לקוחות או קשרי לקוחות (הקו האחרון לפני עזיבת הלקוחות). על כן, דרשתי לדבר עם אחראית המשמרת. וזו אכן חזרה אלי בשעות הערב המאוחרות, כנראה הייתי בין הפציינטים האחרונים.

שרית האחראית, התנצלה כמובן פעם נוספת, וכראוי חזרה על דברי קודמיה, והבטיחה לטפל אישית בעניין.
שאלתי את שרית מדוע חברת נטוויז'ן כופה על לקוחותיה את דואר הזבל המיותר הזה ללא בקשה יזומה של הלקוחות, אלא כחלק מובנה בחוזה ההתקשרות (שרבים וודאי אינם קוראים אותו, ויכולים בקלות להגיע לידי חיוב לאחר חודש הניסיון), כאשר ברור שאין הוא חלק הכרחי בפעולת ההתחברות לאינטרנט.
"הלקוחות דורשים את השירות הזה, והחברה צריכה לעמוד בדרישות הלקוחות והשוק" השיבה לי שרית ללא הנד עפעף (לא ראיתי, אבל שמעתי). נשימתי נעתקה, אבדו לי המילים ופרחה נשמתי.
פס רחב נמתח על משמעות ספק האינטרנט ומחק את כל מה שהכרתי.

"את יודעת מה זה Netiquette?" שאלתי רק לשם השעשוע.
"אני מצטערת", השיבה, "אבל אני לא מכירה את השירות הזה".
מסך, מחיאות כפיים ודמעות.
.

דברים בשם דוברם

קברניטי TheMarker דחקו בי לקבל את תגובת דוברת נטוויז'ן.
הדוברת טענה שיש הוראה לכל אנשי המכירות ליידע לקוחות פוטנציאלים על ה"עדכנט" כחלק מתהליך הרישום, והמקרה שלי הוא חריג (בגלל שהגעתי מ"הקפאה" ולא כלקוח חדש לחלוטין) והם יבדקו את זה.

מכיוון שאני לא אוהב להיות חריג, מייד התקשרתי למחלקת המכירות ויעל החביבה סייעה לי. התעניינתי בחבילת התחברות בחיוג ללא הגבלה. היא אמרה לי שתוך מספר שעות מהתשלום בכרטיס האשראי – אני כבר יכול להתחבר ולהשתמש בדואל, ובתוך מספר ימים יגיעו אלי המסמכים עם הפרטים שלי ופרטי ההתחברות, ואני לא צריך לחתום על כלום.
"זה הכל?" שאלתי. "כן", השיבה לי.

למען הסר כל ספק (אולי לא הלכתי רחוק מדי) התקשרתי גם בערב למחלקת המכירות ובחור חביב בשם טל סייע לי עם אותן התשובות של יעל, אך הפעם היחסים היו רציניים יותר והגענו עד למתן מספר כרטיס האשראי שלי. שוב, נושא ה"עדכנט" לא הוזכר בשום שלב. נפרדנו כידידים.

לי נותר רק להגיע למסקנה שאנשי המכירות של נטוויז'ן מאוד לא ממושמעים או שנטוויז'ן לא אוהבת לתת ללקוחות הזדמנות לומר "לא".
.

עד כאן.NET

חזרתי למקום הפשע, אתר "עדכנט", וראיתי שיש להם את אותו ה"מבצע" עם "אינטרנט זהב". משום מה לא הופתעתי.

בכדי להוסיף לחוצפה (ממילא אין דין ואין דיין) הרי שאתר "עדכנט" מתהדר בסיומת NET, כאילו הוא ספק אינטרנט בעצמו או אחד מהארגונים המסדירים את פעילות הרשת.
אולי השיתוף בין "עדכנט" לנטוויז'ן בצירוף שם האתר (בתרגום קל) "עד כאן.NET" מסמלים את קו הגבול שנחצה על ידי ספקיות החיבור לאינטרנט.
כאשר ספק אינטרנט "אמיתי" מוכר את לקוחותיו למו"ל אגרסיבי תמורת כמה דולרים, הרי שכבר אין הבדל בין השניים, והשימוש בסיומת זהה אינו אלא עוד סימפטום לזילות כלפי הלקוחות.

ספקי האינטרנט כבר מזמן לא מספקים רק אמצעי התחברות אל הרשת.
חיבור הלקוחות הוא כיום לא יותר מאמצעי לבניית מסד נתונים לצרכי מכירה.
יש להם פורטלים, אתרי מכירות ומכרזים, שירותי הקמת אתרים, שירותי אבטחת מידע, מרכזי תמיכה טכנית ליצרניות תוכנה, פיתוח יישומים והקמת ספקים בחו"ל.
מה לעשות? הם צריכים להרוויח. מחירי ההתחברות יורדים בקצב רצחני ומתחרים חדשים וחזקים נוספים כל הזמן (חברות התקשורת הבינלאומית ובקרוב גם "בזק" ו"אופק").

אין פלא שבתנאי לחץ כאלו הלקוח הוא בסך הכל יעד לסחיטת מזומנים – ונשכחת הדרך בה התחלנו, תמימה ככל שתהיה, אך בעלת כבוד הדדי, אתיקה וסובלנות.

חיפשתי באתרי "בזק בינלאומי", "אינטרנט זהב" ונטוויז'ן את ה-Netiquette. לשווא.
כנראה שאין לזה מחיר.

הדמוקרטיה חוזרת

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הדמוקרטיה חוזרת

(פורסם ב-5/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

השבוע, כאשר תחזרו לבית הספר, ולו לרגע, בכדי להצביע בכיתה – תחשבו לרגע: עד כמה באמת אתם משנים את גורל המדינה? את גורלכם?
עד כמה אתם סומכים על מערכת ההצבעה? ספירת הקולות? אפשרויות ההונאה? השימוש שיעשו הנבחרים בקולכם?

הדמוקרטיה שאנו כה גאים בה, מיושמת בשיטות רבות ושונות במדינות העולם, כל אחת על פי ההיסטוריה, התרבות והחוקים שלה.
אותה דמוקרטיה שהחלה ביוון העתיקה באסיפות האזרחים, אשר הצביעו על עניני היום הפכה כיום להצבעה יחידה פעם במספר שנים לבחירת נציגים, שלאחר הבחירה – יפעלו על פי השקפתם והאינטרסים האישיים שלהם.

המרחק שנמתח ברבות השנים, בין האזרח הקובע באופן אישי את עתידו בהצבעה ישירה על הנושא בזמן אמת, ביוון העתיקה – לבין האזרח המודרני המעניק מנדט ארוך טווח וחסר שליטה לנציגיו – מתחיל כעת במסעו חזרה.
.

הצבעה דרך האינטרנט

ארצות הברית, "הדמוקרטיה הגדולה בעולם" כפי שאוהבים לכנות אותה, עברה לפני כחודש חווית בחירות מאוד "ישראלית" – בחירות צמודות, אי-סדרים, חשדות לזיופים והונאות, פניות לבתי המשפט – ולבסוף נשארה עם טעם מר של גניבת שלטון.

אחד המקורות המרכזיים לבעיתיות בהליך הבחירות האמריקאי הוא שתהליך ההצבעה שונה ממדינה למדינה באיחוד.
בעיתיות זו נצפתה כבר בשנת 1999, כאשר החל הממשל האמריקאי בהכנות לפרויקט ניסיון של הצבעה מקוונת דרך האינטרנט על ידי אזרחים אמריקאיים ממספר מדינות האיחוד אשר שהו בחו"ל בזמן ההצבעה (בעיקר אנשי צבא).
הניסוי אמור היה להתבצע בבחירות שהסתיימו זה עתה. המסקנות אמורות להוות בסיס להמשך הפעילות בנושא.

המחשב ותקשורת הנתונים כבסיס והאינטרנט כתווך מאפשרים להליך הדמוקרטי להיות הרבה יותר זמין ואישי לכל אזרח. היתרונות הם רבים:

1.    ניתן לוודא את זהות המצביע בוודאות באמצעי זיהוי ביומטרים (מאפייני גוף ייחודיים הניתנים למדידה ממוחשבת, כמו טביעת אצבע)
2.    ניתן לוודא כי כל אזרח מצביע פעם אחת בלבד
3.    אין מקום לטעויות טכניות של הבוחר (יותר מפתק אחד, רישום ידני על הפתקים וכדומה)
4.    קיימת האפשרות להצפין את משלוח ההצבעה ולנתק בין זהות הבוחר לבחירתו.
5.    ההצבעה נעשית דרך ממשק אחיד ומוסכם, ואין הצבעה שונה לפי מדינה (כפי שקורה כיום בארה"ב, וגרם לבעיה בפלורידה).
6.    התוצאות נאספות מיידית (מכל רחבי העולם) והתוצאות הן מהירות. אין ספירה ידנית או פרשנויות לגבי חוקיות פתקי הצבעה.
7.    הצבעה מהבית נוחה וקלה יותר – וייתכן ותעודד יותר אזרחים להצביע.

אולם גם יש חסרונות רבים:

1.    האם ההצבעה תהיה מהבית? או מעמדות הצבעה מרכזיות אשר יכללו אמצעי זיהוי נוספים ויכללו פיקוח הדוק על התהליך?
2.    האם ההצבעה תהיה מהבית – הרי שהיא דורשת סף די גבוה של יכולת כלכלית וטכנית מהאזרח, ובכך מבטלת את היכולת להעניק לכל אזרח את זכות ההצבעה.
3.    האם ניתן לוודא באופן מוחלט מניעה של הונאות ב: זהות הבוחר, מספר ההצבעות לכל בוחר, שינוי ההצבעה בתהליך משלוח התוצאות, הניתוק בין המצביע לאופן הצבעתו?
4.    יכולות המחשוב ותקשורת הנתונים מעניקים לראשונה את האפשרות ליחידים לשנות בפעולה אחת מרוכזת של הונאה את תוצאות ההצבעה. אין את הביזור והאיזון האנושי ב"ועדות הקלפי".

ככל שהגישה לאינטרנט תהיה קלה, "שקופה", מאובטחת וזולה יותר – כן יגדל הסיכוי לקיום הצבעות דרך האינטרנט. ייתכן ותהליך זה ייקח עוד שנים מספר, אך אין ספק כי תהליך זה ישפר את תהליך ההצבעה ויוביל אותנו לצעד המתבקש הבא.
.

שנשלח אותם הביתה?

ההצבעה דרך האינטרנט היא רק הצעד הראשון, לדעתי, במסענו חזרה לדמוקרטיה האמיתית.

אין ספק שמאז ימי יוון העתיקה ניהול ערים ומדינות נעשה מסובך ומורכב הרבה יותר – ולו בגלל כמות האזרחים. הצבעה על כל נושא מרכזי על ידי כל האזרחים, בזמן אמת, נעשתה בלתי אפשרית.

כעת, רשת האינטרנט (או יותר נכון, תקשורת הנתונים) מאפשרת לנו להיות הרבה יותר מעורבים ומיודעים בנושאים הקרובים לליבנו וגם להביע את דעתנו בצורות רבות. יש יותר אינטראקטיביות בתהליכי התקשורת והמידע.

בואו ונניח כי ההצבעה דרך האינטרנט לבחירות הכלליות ולרשויות המקומיות נעשית בצורה שוטפת, מאובטחת וקלה לאורך מספר שנים.

מה הצעד הטבעי הבא?- להתקדם להצבעות על נושאים יומיומיים יותר או פחות: הסכמי שלום או הכרזות מלחמה, משאלי עם, תכניות חומש, הפשרת קרקעות, בנית פארק או קניון, השתתפות מרחוק בישיבות ציבוריות, וכן הלאה.

עולות כעת שאלות רבות:

•    האם צורות השלטון הקיימות (או יותר נכון המנהיגים והמפלגות) "יסכימו" להחזיר לנו את המושכות? או שיערימו קשיים על התהליך בכדי לשמור על "נכסיהם"? מי יהיה הריבון?
•    האם באמת כל אזרח ירצה להשתתף בכל החלטה, מקטנה ועד גדולה? עד כמה האזרחים יהיו מעורבים?
•    כיצד יתבצע האיזון בין תהליך קבלת ההחלטות לבין הביצוע בשטח, אשר עדיין יהיה צורך שהוא יהיה נתון בצורה היררכית בידי פקידי הממשל וזרועותיו? האם האזרחים לא ירוקנו מתוכן את משרות המנהיגים? אולי יהיה צורך רק במנהלים טכנוקרטים?
•    האם עדיפה הנהגה של מספר מצומצם של אנשים מייצגים ובעלי ניסיון או הנהגה וירטואלית המורכבת מהחלטות של עם הטרוגני אך פחות מיודע ומנוסה?

הדרך חזרה עוד ארוכה, ואולי רק ילדינו יחזו בתחילתו של מימוש שלטון עממי מעין זה – אולם היא מתחילה היום, וחובתנו היא למצוא את הדרך, דרך שבסופה כל אחד מאתנו יהיה אחראי בצורה ישירה יותר לגורלו ולסביבה בה הוא חי.
.

מספר קישורים בנושא:

מאמר מצוין על יישום הצבעה דרך האינטרנט (משנת 1999, ובפלורידה…)

הארגון לטכנולוגיות הצבעת אינטרנט

הצעת חוק מאוהיו להצבעה דרך האינטרנט – כבר ב-2002

שירת הסרסור

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

שירת הסרסור

(פורסם ב-28/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות.
הטקסט המופיע כאן הוא המקורי, הטקסט באתר קוצר לבקשת האתר)
.

לא מזמן קראנו על ניסיון ההתאגדות של עובדי אתר "אמזון" לשיפור תנאי עבודתם. ההתאגדות הזו נתקלה בביטול וזלזול מצד קהילת ההיי-טק בנימוקים שאלו לא עובדי הייטק "אמיתיים" (אלא אורזים ומחסנאים) וכי אין סיכוי להתארגנות כזו בשוק ההייטק הבנוי על חוזים אישיים ותנאים מפליגים (לפחות לחלק מהעובדים).
ההתרחשות הזו התקיימה דקות ספורות לפני מפולת הדוט.קום הנוכחית, שגרמה לעובדים רבים בענפי המחשב לחשוב שנית האם הם באמת שונים כל כך מעובדי "אמזון" ה"נחותים"?

אין ספק שהיסטרית ההייטק והסטארט אפים יצרה שוק עבודה פרוע למדי, שחיזק מגמות קיימות (כמו חברות השמה) או ייבא שיטות נלוזות (כמו אאוטסורסינג) שמפחידות את העובדים לפחות כמו השפם הסטליניסטי של עמיר פרץ (יש דימיון, חייבים להודות).
.

המתווך

חברות ההשמה היו מאז ומעולם, פשוט קראו להן חברות כח-אדם, רק שזה לא נשמע יפה להייטק, והשמה נשמע יותר עדין ואלגנטי מעל גבי הסושי. חברת השמה היא בדרך כלל לא יותר מנתב של קורות חיים.

מניסיוני האישי רבות מהן אפילו לא טורחות לזמן את המועמד לראיון, מעטות עושות זאת (או מסתפקות בראיון טלפוני ממצה) ועד היום לא נתקלתי בחברה ששלחת מועמד (כן, זה הכינוי שלנו. הלקוחות הם אלו שמשלמים – החברות) מרצונה לבחינות חיצוניות בכדי להציג לחברות דיוקן מלא יותר של העובד.

חברות אלו צריכות להתאים בין העובד לחברה, כך שהן למעשה מתווכות או "שדכניות". החברות עובדות על אחוזים – בדרך כלל בגובה משכורת אחת של העובד, כל עוד הוא נשאר בחברה לפחות את שלושת חודשי העבודה הראשונים. מכאן יוצא שלחברות אלו יש אינטרס מובהק בחימום שוק העבודה והעובדים – הן מרוויחות מתנועת העובדים בין חברות ומסיכומי שכר גבוהים יותר (לכן גם צריך להזהר מסקרי השכר שהן מפרסמות).
חברות ההשמה, מעצם היותן מתווכות, הן בגדר "רע הכרחי" בשוק העבודה ומאחר והן מהוות נקודות ריכוז של קורות חיים מול משרות ומונעות את הצורך של מועמד לפנות לכל החברות ולהיפך מצד החברות. יחסית לשם הרע של מתווכי נדל"ן הרי שאנו, העובדים, מקבלים יחס טוב יותר מצדם של המתווכים בתחום העבודה, ולו כי אסור להם לגבות מאתנו כסף וגם כי יש להם אינטרס שנסגור חוזה עם משכורת גבוהה ככל שניתן.
.

הסרסור

לפני מספר שבועות נפגשתי עם בכיר בחברת אאוטסורסינג ולפני שהתעמקנו בעיסוקו שאלתי אותו האם החברה בה הוא עובד עוסקת בהשמה או באאוטסורסינג?- הבחור היתמם כראוי למעמדו, ושאל אותי "מה ההבדל?" – "הראשון מתווך והשני סרסור", היתה תשובתי הכנה.

למה סרסור? כל מי שעובד באאוטסורסינג – רק מעצם העובדה שאתה מגיע לעבודה בבוקר, אצל לקוח של החברה שלך – חברת האאוטסורסינג  מרוויחה עליך כסף. נקודה.

שיטה זו, שהגיעה מתחום קבלני כח-האדם, פורחת כעת בשוק עבדי המחשב. בשיטה הזו אין כמעט שום הבדל בעקרונות ההעסקה בין מתכנת לעובד ניקיון (מלבד, כמובן, רמות שכר ויחס קצת יותר טוב).

הקשר שלך לחברת האם שלך הוא במקרה הרע תלוש משכורת בלבד ובמקרה הטוב ביקור או טלפון מהאחראי המקצועי, מפגש רבעוני עם המנהלים ושאר העובדים (מי הם בכלל?) לסיכומים והרצאות וחופשה שנתית משותפת (מי האנשים האלה?). לגיון הזרים.

בעולם העבודה ה"מסורתי" – אדם היה עובד בחברה, למען החברה, במתקני החברה. הייתה שייכות כלשהיא, מטרה משותפת, פנים מוכרות.
הרי אנו נמצאים בעבודה יותר מאשר בביתנו. אנו רואים את שותפינו לעבודה יותר מאשר את משפחתנו. רוב חיינו הבוגרים עוברים בעבודה – לא מן הראוי שנרצה לשהות בסביבה שאנו מרגישים טוב עימה, שנרגיש שעבודתו תורמת ומקדמת?
אחד הממריצים הטובים ביותר לעובד – ההזדהות עם מקום העבודה וגם ה"אבהות" של המנהלים לא קיימת באאוטסורסינג.

בשיטת האאוטסורסינג העובד הופך למשאב נייד, הנמכר לכל המרבה במחיר (לעיתים פשוטו כמשמעו – יש לקוחות של חברות אאוטסורסינג שהיו מרוצים מעובד חיצוני, וביקשו להעסיק אותו בעצמם, והתבצע תהליך מכר שבו הועבר החוזה שלו בין החברות. לא לדאוג – כסף החליף ידיים. לא לדאוג – לא ידי העובד).

יש אפילו התחכמות נוספת – אאוטסורסינג פרטי. חברות שרוצות לשלוט בעבדים שלהן טוב יותר, יוצרות קשר עם חברות צד ג', המעסיקות באופן רשמי את העובדים כעובדי קבלן חיצוני (ומקבלות עמלה, כמובן), אך למעשה העובדים עובדים רק במקום אחד. בכך מרוויחות החברות עובדים שהם למעשה שלהן – אך רשמית שייכים לחברה אחרת.
.

חישובי כדאיות

לי אישית, לא ברור מה מרוויחות מכך החברות השוכרות את שירות האאוטסורסינג. ייתכן ויש שיקולי תקציב או הצגת תקציב, תקנים, מיסוי וכיוצא באלה – אני לא מכיר סוגיה זו. אולי מי מהקוראים יוכל להאיר את עינינו ולהוסיף תגובה.

אאוטסורסינג הוא בהחלט פתרון טוב ומתאים לחברות קטנות: עורכי-דין, רואי-חשבון וכדומה. הם צריכים מדי פעם ייעוץ, התקנות ותחזוקה ואינם צריכים איש מחשב במשרה מלאה.

מצד החברות הבינוניות-גדולות, אני יכול להבין חברה אשר צריכה לפתח לעצמה תוכנה ייחודית, ואין לה באופן שוטף משאבים ליצירת התוכנה. אבל חברות אשר צריכות אנשי מחשוב ומשאבי מחשוב באופן שוטף – למה שיסתמכו על מקורות חיצוניים? משאבי המחשוב הופכים להיות יותר ויותר מקור הכוח והקיום של הארגונים, והעברתם לידי חברה חיצונית מבטיחה עובדים שאינם נאמנים לארגון, אינם מזדהים עימו, בעיות של מסגרות תקציב, ותקשורת מתמדת עם צד ג' בכדי לבצע את המשימות.

בואו ונניח כי בכדי לקיים ארגון מסוים צריך X משאבי מחשוב ו-Y כח אדם. אם הארגון היה מכיל במסגרתו את כל אלה – הוא היה משלם Z.
במידה והוא מעביר את כל הפעילות לאחריות חברת אאוטסורסינג – הרי עדיין צריך לעמוד במטרות, ויש להניח שהעלות האוביקטיבית נשארת קבועה. אבל, בנוסף – חברת האאוטסורסינג צריכה להרוויח ו"לגזור את הקופון" שלה = הוצאות גדולות יותר בכדי להשיג את אותן המטרות. אז איפה פה הרווח של החברה השוכרת?
.

טיעונים וטענות

בואו וניקח כדוגמה את חברת IBM Global Services (לשעבר "תדיראן מערכות מידע"), שהיא חברה גדולה לאאוטסורסינג. באתר שלה יש דף המסביר ללקוח אפשרי למה כדאי להשתמש באאוטסורסינג. בואו נעבור על הטענות הללו:

התמקדות הארגון בליבת העסקים (מושג חזק, אה?): יפסיקו לבלבל לי, המנכ"ל, את השכל, בנושאי מחשוב. הכל יתקתק כמו שצריך, ויהיה לי פחות סמנכ"ל…". הניסיון להציג מחשוב כשירות שאין לו שום קשר ישיר לפעילות הארגון (כמו מיזוג אויר או ניקיון) הוא אחיזת עיניים מסוכנת. גופים היכולים להרשות לעצמם לממן אאוטסורסינג מסיבי הם כאלו שבד"כ מאוד תלויים במחשוב, והוא חלק בלתי נפרד מ"ליבת העסקים" שלהם, ועל כן הם מאוד ירצו לשמור אותו תחת כנפיהם.

אבטחת איכות ורמת שירות: אחד הדברים הקשים ביותר הוא לעמוד בזמנים ובתפוקות מדידות בנושאי מחשוב. אני מכיר מעט מאוד פרויקטים שעמדו בשילוב של מועד הסיום ועמידה ביעדים (ובד"כ הם ניתנו על ידי גופים חיצוניים). הנקודה היא שלאחר שכבר שכרת את שירותי האאוטסורסינג – הרבה לא תוכל להתווכח איתם, הם מחזיקים אותך ב"מקומות הקדושים".

חיזוי ובקרת עלויות: אין ספק שנושאי מחשוב הם "זוללי משאבים". מאוד קשה לסגור שנה מראש תקציב לביצוע. או שחורגים ממנו לבסוף, או שמראש מגדירים רשמית סכום מסוים, ולמעשה משתמשים בסכום גדול יותר המכיל רזרבות. ברור שניתן להגדיר מראש תקציב, השאלה היא האם ספק האאוטסורסינג יכול לעמוד ביעדים במסגרת של מחירים שקרוב לוודאי יעלו במהלך התקופה. המחיר הוא ירידה באיכות וכמות המשאבים – רק שלחברה השוכרת אין בדרך כלל שום דרך לדעת זאת בצורה חד-משמעית, וגם אם כן, "המקומות הקדושים" עדיין מוחזקים.

הקטנת סיכונים: ניסוח סעיף זה קצת פתלתל, אך בעיקרו אומר: למרות הסעיף הקודם, אנחנו גמישים, נלך לקראתך – המצב קשה? נוריד ביחד עלויות ותפוקות. יופי, כאילו שארגון לא יודע לבד לקצץ בהוצאות.

גמישות מירבית: "שינויים בתדירות גבוהה" – זה לא נוגד קצת את נושאי "אבטחת איכות ורמת שירות" ו"חיזוי ובקרת עלויות"? חברת האאוטסורסינג מבטיחה לך – יתהפך העולם, אתה תקבל את מה שסיכמנו במחיר שסיכמנו. כמו חברת ביטוח. אנחנו נסבסד אותך…
בטח שמתם לב ש"איגודים מקצועיים" מודגש. אוי כמה שזה מפחיד מנהלים. אך אל דאגה, בחברת אאוטסורסינג אין כזה דבר, אצלך לא ישבתו – יש בעיות? נביא לך "בורג" אחר.

יתרונות טכנולוגיים ותפעוליים: זה כנראה הסעיף היחיד שמגלם ייתרון אמיתי ללקוחות – וגם זאת בתנאי שחברת האאוטסורסינג  היא מספיק גדולה ורצינית, ואכן תספק ללקוח אנשים טובים.
מה שבדרך כלל קורה הוא ההיררכיה הרגילה – העובדים ה"בסדר" והפחות יקרים עובדים אצל הלקוחות. מעליהם יש את המומחים היקרים יותר המסתובבים בין הלקוחות ומבצעים ייעוץ, עזרת קו שני לאנשי השטח וכיבוי שריפות.

אבטחת מידע: סעיף די סטנדרטי ולא בלעדי לחברות אאוטסורסינג – הוא אמור להיות בתוקף גם לגבי עובדים של הלקוח. אני חושב שמנהל היה מעדיף לקבל "נאמנות מלאה" מאשר "אוביקטיביות מלאה". נאמנות מעניקה מקדם טוב יותר לאבטחת מידע מאחר ושלמות החברה והצלחתה הם יעד גם של העובד. נאמנות לרוב גם שווה לאיכפתיות שהיא תכונה יותר אקטיבית ויוזמת בנושאי אבטחת מידע מאשר אוביקטיביות.
עובד אאוטסורסינג היום אצלך, מחר במקום אחר, וכל הידע על נושאי האבטחה הייחודים לארגון נשארו אצלו (ומניסיוני – לא תמיד ולא במהירות משנים את הגדרות האבטחה לאחר עזיבת עובדי מפתח). נכון שהוא חתם על חוזה סודיות, אבל…
.

תמיד תצעד לבד

הניתוק בין מקור המשכורת למקום העבודה יוצר תחושה אצל העובד ש"לאף אחד לא אכפת ממני ולא דואגים לי" והרגשה של "משאב" ולא של אדם בעל ערך.
אין הרגשה יותר של "OutSider" (לא מצאתי מילה עברית מתאימה. אולי "חוצן" או "חייזר"?) מאשר להיות עובד חיצוני בחברה שוכרת, להשקיע בה "את הנשמה" – ואח"כ לראות את הכינוסים המשותפים, המתנות, הבונוסים והקידומים בחברה, ורק אתה לא משתתף. או שסתם לא תסתדר עם מישהו, וידרשו את העברתך מאתר הלקוח (פיטורים וירטואלים).
אתה רק נותן. לא מקבל ולא שייך. אתה למעשה מפרנס צד שלישי, נסתר.
יותר מכך – עבודתך מפרנסת בעצם שני גופים – חברת האאוטסורסינג והלקוח. אכן התקדמות ביחס להעסקה "מסורתית" בה פרנסת רק את החברה בה אתה עובד. הניצולת עלתה.

אין ספק שהכח עומד לצד החברות. העובדים צריכים להתפרנס, לפרנס משפחות ואין להם כסף וזמן למאבקים ועורכי דין.

החוק החדש שחוקק לאחרונה ביוזמת יו"ר ההסתדרות, עמיר פרץ, בנושא קבלני כח האדם, בהחלט מתאים גם לתחום האאוטסורסינג.
הכנסת עובד לעבודה והזמן הנדרש לקבלת תפוקה ממשית מעבודתו צורכים זמן רב בתחום המחשוב – ותקופה של תשעה חודשים (במידה וחברת האאוטסורסינג לא מעונינת שהעובד יעבור להיות עובד של הלקוח) אינה מאפשרת בסיס עבודה תקין לאף אחד מהצדדים: הלקוח, העובד וחברת האאוטסורסינג.
נראה כי חוק זה שומט את הבסיס החוקי והמעשי לעיקר קיומן של חברות אלו, אולם כפי שאנו יודעים מנסיון העבר – אף חברה לא תרים ידיים בלי מאבק ישיר או קומבינה עוקפת.

אני חושב שלהסתדרות יש כיום הזדמנות נדירה לצרף אליה גם את עובדי המחשוב: נפילת חברות הדוט.קום, חברות האאוטסורסינג, הפיטורים ההמוניים (ECI וטלרד לדוגמה) והחוק החדש. יש לזכור כי זכויות השביתה וההתאגדות הן זכויות יסוד ששום חוזה אישי אינו מבטל.
השאלה היא רק האם ההסתדרות תדע כיצד לטפל במגזר ייחודי זה, אשר שונה באופן מהותי מהמגזרים בהם היא טיפלה עד היום.

נכון שאנו, העובדים במחשוב, מעדיפים להעניק לעצמנו תדמית מרוחקת ככל שניתן מעבודות "נמוכות" הדורשות הגנה של ועדים, איגודים וגופים כמו ההסתדרות – אולם כדאי שנזכור שהתדמית ה"גבוהה" שלנו אינה מבטיחה לנו דבר ברגעי משבר או ניצול, ולעולם כוחם של רבים עדיף על כוחו של יחיד.

אני יודע שעצם המילה הסתדרות ואיגוד עושה לכם צמרמורת – אבל תנסו לראות מבעד לתדמיות, ותחשבו על היתרונות.

אל לנו לסייע למעסיקים שלנו להשלות אותנו בתדמיות – במחיר של הזניית ערכנו האישי והמקצועי.