קטן, ממזרי ונסתר מהעין

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

קטן, ממזרי ונסתר מהעין

(פורסם ב-26/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

ברצוני להגיב במאמר זה על שתי כתבות שהתפרסמו באתר זה, של דן גילמור ולילך סיגן.

לרגל ההתפכחות מגל הדוט.קום, מגיע כעת השלב ההכרחי של הכאה על חטא, והחטא הוא כמובן החינם. החינם אומרים לנו – גוסס. נא לשלוף כסף לסעודה האחרונה.

ואני אומר לכם שהוא עוד לא מת, הוא פשוט משנה צורה.

הימים של מיזמים הצורכים מיליונים ללא אפשרות להבטיח את כיסוי ההשקעה בלבוש של חדשנות טכנולוגית עברו להם. זה נכון.
החינם הגדול וההמוני, המדמם מזומנים, לא יכול להתקיים לנצח – ולו כי בסופו מחכה איש עסקים עצבני שהיה לו עודף שהוא ציפה להשביח.

אולם, כעת תורו של החינם הקטן והממזרי, הנסתר מהעין.

החינם יכול להיות צד אחד של מודל עסקי, כל עוד הוא גורם להגעה ופעילות של לקוחות רבים – אך מבטיח מן העבר השני הכנסות הנובעות בעקיפין מפעילות החינם.
דוגמא לא חוקית לכך היא מכירת פרטי גולשים באתר מסוים לחברות מאגרי מידע.
דוגמה לגיטימית היא למשל הטמעה של אתר מכירות באתר חדשות, כפי שקורה כיום באתר YNET. האתר הוסיף בדף הבית שלו קישור למתנות לחג הפסח, המפנה לחלון נפרד שהעיצוב שלו נשאר כשל האתר, אולם הקישורים ודפים פנימיים יותר מעידים כי פונה לאתר המכירות של נטוויז'ן-נענע.
אני מתאר לעצמי ש-YNET מרוויחים משהו מהקישור הזה.

החינם הפחות מוכר הוא האישי, הביתי.
כמו שהאינטרנט הגדילה את פוטנציאל המכירות – אך במקביל גדל גם מרחב התחרות, ולא רק מחברות מסחריות אחרות.
יודעת כל חברת פיתוח תוכנה, כי ייתכן וברחבי הרשת מפתח אדם או קבוצה – תוכנה מקבילה שהיא בחינם או כשותפה (Shareware). יהיה זה ברמת המחשבון או מערכת הפעלה שלמה, כדוגמת לינוקס.
נכון שלרוב המוצר אינו מקצועי ומושקע, אולם הוא גם אינו צורך משאבי כספים, נדל"ן וכוח אדם, ולכן גם זול יותר – כך שיש איזון בין שני המוצרים.

עובדה זו נכונה בהחלט גם לגבי אתרי תוכן ייעודיים. קיימים הרבה אנשי מקצוע המקימים אתרים שאינם דווקא לשם רווח, אלא "סתם" לצורך הנאה אישית, הפגנת ידע או רצון לחלוק את ניסיונם עם אחרים.
אתרים אלה הם רובם בחינם, ולעתים הם גם משתתפים בתוכניות שונות לפרסומות באנרים. קרוב לוודאי שהם גם לרוב לא עוסקים בפרסום עצמי.
לא נהוג "לספור" אתרים אלה כמתחרים אולם הם בהחלט מתחרים מאחר והם מאוד ממוקדים ולרוב אוצרים בתוכם ידע רב וייחודי שהגולש העוסק בתחום מחפש.

"קערות הטיפים" עליהן מדבר דן גילמור הם ה-Micro Payments (הצעות לתרגום עברי יתקבלו בברכה. נתחיל ב"תשלומי זוטא" או "תשלומיני" (ובלי בדיחות גסות, בבקשה)), שהם בהחלט העתיד הכלכלי של העסקים הקטנים באינטרנט.
הם יאפשרו לאתרים קטנים להתחיל עסק כלכלי שיהיו לו גם הכנסות, תוך תשלום מינימלי למרכז סליקה. במידה והעסק יגדיל הכנסותיו – הוא יוכל לעבור לאמצעים מתקדמים יותר.
ההנחה הנסתרת בכל העניין היא שחברות הפיננסים יאמינו כי הן יוכלו להרוויח רווח נוסף ממרכזי סליקה קיימים שיטפלו גם בבקשות מרובות לסכומים קטנים. זו כמובן השאלה הבסיסית שהתשובה העתידית עליה תקבע את עתידו של המודל הזה.
תשלומים אלו יאפשרו לנו כלקוחות לתגמל את ההשקעה של העסקים הקטנים, ובכך להבטיח את רציפות השירות והפיתוח ברמה נאותה.

חברת IBM, אשר לה ניסיון רב וקשרים ענפים במגזר הפיננסי, עוסקת כיום בשלבים ראשונים של יישום המודל של תשלומי זוטא. ממש במקרה יוצא שהטכנולוגיה פותחה במעבדות IBM בחיפה. עיר עם עתיד, או הו הו.

הפרסום באינטרנט לא מצליח בגלל מספר סיבות:

בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו – יודע הפרסומאי כי כל פרסומת יחידה בה הוא משקיע – תגיע לכל הפחות לאלפי לקוחות בכל שידור. זאת לעומת האינטרנט, בה החשיפה היא קבועה (כמו שילוט חוצות) אך התעבורה אינה מובטחת כלל, ולבטח לא להמונים (חוץ מדפי השער והמקורבים להם). לכן גם הנכונות ליצור פרסומת מושקעת יורדת וכך גם המחירים מתומחרים ביחידות של אלפים.

בניגוד לאמצעי המדיה הותיקים – האינטרנט הוא מבוזר, מגוון ומפולח כל כך שזה בלתי ניתן לתפיסה. כן, אותו פילוח שהפרסומאים רצו (?) להגיע אליו מאז ומעולם – בכדי להוכיח חד וחלק שהפרסום אינו ערטילאי – נמצא כעת בהישג יד. רק שהיד אינה מושטת.

אני חושש שלמשרדי הפרסום המסורתיים אין את המודעות, הרצון והכלים ליצור פרסום ורטיקלי אמיתי.
הרבה יותר נוח לתת לאותו הצוות ליצור פרסומת גם למכונית וגם לרכיבי אלקטרוניקה  – בלי להשכיל את הצוות בידע הנדרש בכדי למכור בשפה המקצועית של התחום הנדרש.

אין מספיק משרדי פרסום שמוכנים להתמחות בתחום מסוים בלבד – ולכסות אותו. יכול להיות שלא הייתה הצדקה כלכלית לכך עד היום, מעבר למגזינים מקצועיים, ונכון – לא כל תחום צריך או יכול לממן פרסומת באמצעים ההמוניים והיקרים.
אולם, כעת יש אינספור אתרים המתמחים בתחום עיסוקם. יהיו אלו של חברות, ארגונים או אנשי מקצוע הבונים אתרים כתחביב, אך יוצרים אתרים מקצועיים ביותר!

הביזור שמכתיבה הרשת יעודד אנשי מקצוע לפתוח משרדים קטנים ומתמחים – שישלבו מקצועני פרסום לאינטרנט עם אנשי מקצוע מתחומים שונים.
משרדים אלה ישמחו לחפש ולמצוא את האתרים המתמחים – וגם לפרסם בהם, כל עוד הם יוכיחו התחדשות ומקצועיות, ללא קשר לגודל הגוף או האדם העומדים מאחורי האתר.

החינם לא ימות כל יש רצון למשוך את הפרפרים (הגולשים) אל האש (הקנייה) וכל עוד אנשים יהיו מוכנים לשתף אחרים ולהתגאות ביכולותיהם.

האינטרנט בהחלט יוצר כלכלה חדשה – אך אין זו כלכלת "הוצאות ללא הכנסות" אלא כלכלה המסירה מגבלות רבות, מאפשרת גם לגופים קטנים יותר להשתתף במשחק הכלכלי, ומקרבת אותנו יותר מאין פעם למצב של שוק משוכלל – בו יש יותר מתחרים, יותר אמצעי ייצור, יותר מוצרים, וכן, יותר מאי-פעם – הרבה חינם.

הלקוח תמיד אשם

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הלקוח תמיד אשם

(פורסם ב-18/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לכבוד: הועדה לחקר המפולת
מאת: אחד שניסה וניסדא"ק לרסיסים

הנדון: האשם האמיתי – הלקוח

מה לא עשינו בשבילו?

הבאנו לו מחשבים אישיים, זולים, ואפילו ניידים.
הקטנו אותם לרמת כף היד. לרמת הטלפון הנייד – הכל בכדי שיהיה לו נוח.
הבאנו לו אינטרנט. תקשורת נתונים מיידית לכל מקום בעולם – כמעט בחינם. לפעמים אפילו בחינם אמיתי.
חילקנו תוכנות בחינם, הצפנו אותו בדואר זבל, תפסנו אותו באתרים עם באנרים רעשניים וקופצים.
התקנו לו תוכנות, בלי ידיעתו, ועקבנו אחרי מנהגי הגלישה והרכישה שלו.
אפילו מכרנו את הנתונים שהשאיר באתר שלנו לחברות שונות (לפחות בזה הרווחנו עליו).

והוא?

– הוא לא רוכש כמו שהבטיח בסקרים
– הוא לא גולש באינטרנט כל היום
– הוא גונב מאתנו תוכנות פרוצות ומועתקות (וגם מעביר למשפחה ולחברים)
– הוא לא ממהר להחליף את המחשב שלו לדגם האחרון כל שנה
– הוא לא קורא את המדריך למשתמש – ואח"כ עוד מתקשר לתמיכה הטכנית (שעולה לנו הון) וטוען שהתוכנה לא עובדת!
– הוא לא ממש יודע אנגלית – ולכן הוא נרתע לרכוש מאתנו, או שהוא סתם לא יודע להפעיל את המוצר
– הוא חוזר עייף מהעבודה ואחרי שהילדים קופצים עליו – אין לו, לחוצפן, זמן להיכנס לאתר המושקע שלנו ולרכוש עוד ועוד ועוד!
– האצבעות שלו לא מספיק קטנות והעיניים שלו יותר מדי גדולות – מכדי לגלוש באינטרנט דרך הנייד.

מה אני אגיד לכם? הלקוח לא מתאים למודל העסקי שלנו.

הוא בכלל לא מתממשק למוצרים שלנו:

– הוא אנלוגי והמוצר דיגיטלי
– אי אפשר להתחבר אליו כי אין לו יציאות מדפסת / תקשורת / USB / אינפרא אדום וכדומה
– הוא עצלן בלימוד המוצרים שהוא קונה (ובטוח שהם אלה שצריכים ללמוד אותו! ולכן מתפלא למה הוא לא מבין בצורה על-חושית כיצד להפעיל את המוצרים מיידית)
– אין לו מספיק כסף פנוי בכדי להגדיל את הרווחים שלנו
– הוא לא חושב שמה שאנחנו מייצרים חשוב (או מספיק חשוב בכדי להוציא עליו כסף)
– הוא התרגל לקבל בחינם
– הוא מאותגר מחשבתית – אפילו את השעון של הוידיאו הוא עוד לא כיוון (וזה בכוונה – כי אם השעון יהיה מכוון – הוא יצטרך לעבור לשלב הבא, שהוא הרבה יותר קשה – הכנת תכנית הקלטה למועד מאוחר!)
– הוא מפחד משינויים, חידושים והמצאות
– הוא נקשר נפשית למוצרים שהוא כבר מכיר
– הוא מעדיף לתקשר עם המשפחה והחברים על פני שימוש במוצר שלנו

אנחנו מתקדמים מהר מדי בשבילו. עד שהוא יהיה מוכן נפשית לקבל את המוצר – כבר נשרוף את יתרת המזומנים שלנו (בהנחה שלא יקנו אותנו קודם).
בפעם הבא אולי כדאי לבצע סקר מקדים – בכדי לוודא כי יש ללקוח צורך אמיתי בהמצאה שלנו, וכמה הוא מוכן לשלם בעדה.

אולי בכלל כדאי לשנות את כל תפיסת המסחר. לא שווה למכור לאנשים.
או שנמכור ממחשב למחשב או שנמחשב את האנשים.

כן… זה מוצא חן בעיני.

קודם כל נתקין להם יציאה דיגיטלית מהירה – כך נוודא שיש עם מי לדבר. אח"כ נתקין להם איזה מעבד וקצת זיכרון, וגם כמובן תוכנת רכישה תואמת.

נוכל לתת לאנשים הרגשה שהם קונים מרצונם החופשי, כולל רכישות ספונטניות, אבל למעשה נשלוט בכל התהליך.

נדאג שירכשו הרבה, אבל גם שיעבדו הרבה – בכדי שיהיה להם כסף לרכוש מאתנו. נבקש מהמעבידים שלהם להעביר את המשכורות שלהם ישר אלינו.

בכל פעם שנוציא גרסה חדשה נוכל לשדרג אותם, נתמוך בהם טכנית, יכירו לנו בפחת עליהם.

כאשר חייהם של הלקוחות יסתיימו – הם לא ימותו.
קטעים מחייהם ירוצו להם על המסך במעגל חוזר עד אין קץ – והכתובית הגדולה תהבהב באדום –
Game Over – Insert Coin…

.

הקלות הבלתי נסבלת של הקלון

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הקלות הבלתי נסבלת של הקלון

(פורסם ב-13/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם אין תגובות.
האתר שינה את הכותרת ל-"מי אמר שאין לו תחליף?")
.

לאחרונה צוטט ד"ר אבי בן אברהם המשתתף בקבוצת הניסוי של שיבוט (Cloning) עוברי אדם (הנה, הוא הרוויח את הפרסום שלו) כאומר: "הפרויקט הזה הגיע לשלב שכבר אי אפשר לעצור אותו".
אני נזכר בצחוקו של המדען המטורף מ"פרנקנשטיין".

יש לי הרגשה, שעל כל ניסוי שיבוט פומבי – יש עשרה נסתרים, שנערכים על ידי ממשלות, צבאות, גורמי פשע ושאר מלכ"רים.
ככה דברים עובדים, בדרך כלל – כל מה שיוצא לאור היה קודם בחושך.

אישור בית הנבחרים הבריטי לקיום ניסוי שיבוט בעוברי אדם, עוד בדצמבר 2000, והשמועות על קיום ניסויים כאלו בישראל בימים אלו – מהווים תמרור אזהרה שיש להיענות לו. ובמהרה.
.

Make it Double!

השיבוט הוא פעולה של מיזוג תאים בהליך רפואי (הכולל גם הריון) שבסופה "נולד" ולד שהוא כפיל גנטי.
פעולה זו שונה בתכלית, כמובן, ממגע מיני המוביל להריון – שבו מתקיים מיזוג גנטי של שני אנשים שונים.

אפשרות אחת לשיבוט היא לקיחת תא מגופו של גבר עקר והפרייתה עם ביצית של אשתו. במקרה זה ניתן לומר שזו הפריית מבחנה מתקדמת – כאשר השימוש בתאי זרע אינו אפשרי.
במידה והמדענים "מצליחים" להפחית ככל שניתן את המאפיינים הגנטיים מהביצית – הרי שהיא משמשת רק לצורך ההיריון, ועיקר המטען הגנטי מגיע מהתא של הגבר – ועל כן הולד הוא העתק גנטי כמעט זהה של האב.

השימושים והבעיות המוסריות הנובעים מתהליך השיבוט נראים אינסופיים:

– הפריות מבחנה מתקדמות כאמור לעיל
– יצירת מאגרים של "חלקי חילוף אורגנים" לטובת חולים ונכים (הטיעון העיקרי בניסוים הנוכחיים)
– אנשים כ"עכברי מעבדה" (יותר יעיל מעכברים בהדמיית הגוף האנושי)
– "החזרה לחיים" של מתים (קרובי משפחה ואהובים, דינוזאורים (ראו "פארק היורה"), דיקטטורים וכן הלאה)
– סחר בתאים (חכמים / חתיכים / כוכבי קולנוע יתומחרו בהתאם)
– יצירת עבדים / גזע עליון / צבא
– "חיי נצח" ברמה הפיזית (שכפול עצמי)

יש לזכור כי המגבלות הנוכחיות של השיבוט כוללות יצירת ולדים בלבד (ולא מיד אנשים בוגרים) וגם כי אלו אנשים חדשים ו"עצמאים" לגמרי, שאינם נשלטים על ידי המקור ולא קיבלו את ההיסטוריה הנפשית / השכלתית וכו' של המקור. רק את המאפיינים הגנטיים שלו (כפי שהיו לו בעת שנולד בעצמו).

יש גם לזכור במקביל את פרויקט מיפוי הגנום האנושי ולהצליב אותו עם השיבוט.
הייתי אומר שמיפוי הגנום הוא למעשה נותן לנו לראשונה את פקודות המבנה של הגוף האנושי (או ה-API הביולוגי, כמו שאני קורא לו) – ובכך מאפשר לנו ל"שחק" בפאזל באבני היסוד של גוף האדם. הגנום מאפשר לנו את הכוונון העדין של הביולוגיה האנושית.
השיבוט לעומת הגנום, מאפשר לנו את השכפול ההמוני (אם כי הצורך בהריון הוא בהחלט מכשלה בייצור יעיל…).

השילוב בין השניים יאפשר להגיע ל"יצירת" אדם בעלת תכונות מדויקות ביותר, ולאחר מכן לשכפל אותו.

שימו לב כיצד הביולוגיה והרפואה עוקבות בשיטותיהן אחר המחשוב.
האדם הוא הרי יצור אנלוגי לחלוטין, שבמבט חיצוני לא ניתן להפריד את מרכיביו לחלקים בודדים.
כעת, בפרויקטים אלו – מתחיל תהליך הדיגיטליות של גוף האדם, תהליך שיאפשר לשחק במרכיבי האדם על פי שיקולים חיצוניים ושרירותיים, אלמנט האקראיות ייעלם, האפשרות לשלב בין גוף האדם למרכיבים אלקטרונים-ממוחשבים תהיה הרמונית יותר מאשר היום, וההיררכיה בה הטבע (לטוב ולרע) היה מעלינו תימחק.
.

לאן, לעזאזל, אנחנו רצים?

נהוג לומר כי תפקיד הטכנולוגיה הוא לשרת את האנושות ולשפר את איכות חייה.
אולם, כיום נדמה כי הטכנולוגיה הופכת לגולם שקם על יוצרו.

חידושים טכנולוגים משרתים את המדענים במתן מוניטין, תהילה ומקום בספרי ההיסטוריה.
אנשי העסקים מרוויחים ממכירות, ובכדי למכור – צריך לחדש כל הזמן, ועל כן להם יש אינטרס מובהק להפוך במהרה את תוצרי המדענים למוצרי צריכה.

אם ננסה להשוות את המאה העשרים למאות קודמות במושגים של התקדמות טכנולוגית – נוכל לראות כי המאה הנוכחית הייתה חריגה בכמות החידושים שהיא יצרה, וגרף השינויים לעומת הזמן עלה בתלילות.
בעוד שבעבר החידושים היו מועטים וההפסקות היו ארוכות בין המצאה להמצאה – ניתן היה (אם כי לא תמיד זה בוצע) להטמיע את החידוש לאורך תקופה ארוכה ולבחון את השלכותיו, דבר שכיום כמעט ואינו קיים. המרחק בין המעבדה למדף התקצר עד מאוד.

דוגמה טובה לעניין היא הסיגריות.
אף גוף ממשלתי לא בדק את השפעת הסיגריות לאורך שנים, לפני שהוא אישר את הפיכתן למוצר צריכה (ולו כי עישון היה קיים עוד קודם, וגם בגלל שחברות הסיגריות הוסיפו מרכיבים משלהן) – ואת המחיר משלמים היום חולי הסרטן.

אין לי גם ספק בדברים שאמר בעבר דרור פויר מעל גבי אתר זה: חברות הסלולר הן חברות הטבק של המאה העשרים ואחת. החשבון עוד יגיע.

לא מזמן ביצעתי שיחה של רבע שעה, ואח"כ כאב לי הראש לחצי יום.
בעקבות מקרה זה עשיתי ניסוי פשוט (מומלץ גם לכם, אם כי אני מסיר מעצמי אחריות לנזקים למסך או לסלולרי): בעת שיחה – קרבו את האנטנה של המכשיר הסלולרי למסך המחשב. שימו לב מה המרחק מהמסך ממנו מתחילה ההשפעה, ומה ההשפעה בעת הצמדת האנטנה למסך. כעת השוו: אם זו השפעת השראות הקרינה הסלולרית על המסך (המשתמש בצריכת חשמל די כבדה) – אז מה תהיה ההשפעה על המוח העדין שלכם?

העניין המרכזי הוא שחלק מהטכנולוגיות לא נבדקות בידי גופים המופקדים על בריאות הציבור (כמו ה-FDA האמריקאי) ואינן עוברות דיונים ציבוריים בנושאי מוסר ואמונה (בהתאם לכל מדינה או בגופים עולמיים כמו האו"ם) – לפני שהן עוברות לייצור וצריכה המוניים.

אין ספק שהאנושות צריכה להיעזר בטכנולוגיה ולא להיעצר.
אולם, בכדי להבטיח כי הטכנולוגיה תשרת אותנו ולא תפגע בנו – אנו צריכים להאט את קצב אימוץ החידושים, לבחון השפעות לאורך זמן, ולהחליט לאיזה כיוון "מתקדמים", ומה המחיר של כל התקדמות.

הייתי אומר כי הטכנולוגיה היא המגדל בבל של האנושות:
אנחנו לא ישות עליונה, אבל אנו בהחלט הולכים לאור ישות כזו (יקראו לה אלוהים / בודהה / כוחות הטבע) ורוצים להיות שולטים ומושלמים – והטכנולוגיה מסייעת לנו להעפיל ליעד זה.
הניסיון שלנו לשלוט בטבע ולפענח את צפונותיו בהחלט מתקדם יפה, אולם אני לא בטוח שאפילו אם אנו יודעים את הסודות – יש לנו את הכישורים האלוהיים להשתמש בהם נכונה.

אם אלוהים השאיר אותנו, ילדיו, כאן לבד בבית, ועזב לדרכו – הרי שאנו נתחיל לשחק ולהכיר את סביבתנו, ולבסוף, כמו תמיד – גם נמצא את קופסת הגפרורים.

נ.ב.

אני מצרף להנאתכם קריקטורה רלוונטית שהכנתי לפני שש שנים בערך, המציגה את הגרסה האמיתית לבריאת העולם.