ארכיון הקטגוריה: פורסם ב-TheMarker

After Party

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

After Party

(פורסם ב-18/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

איך יודעים שהיתה מסיבה טובה? בסופה תמיד מגיעים שוטרים בכדי להרגיע את הקהל המשתולל, עקב תלונות השכנים. כך גם עם נאפסטר.

דרור כבר כתב את זה בעבר, והוא צדק – היא שכבה על הגדר בשביל כל הבאים אחריה. נאפסטר היתה תצוגת תכלית מרהיבה שביצעה הוכחת היתכנות מלאה, אולם היא לא רק שכבה על הגדר, אלא גם דרכה על כל מוקש.
אילו מר שון פאנינג היה מקבל ייעוץ טוב יותר – הוא לא היה מנגח ומעמיס על עצמו את כל תעשית המוסיקה. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את התוכנה לכל סוגי הקבצים, ולא רק לקבצי מוסיקה.
הוא בהחלט יכול ליטול לעצמו את התואר של מי שהפך את תוצרי תעשית המוסיקה לנחלת הכלל (Public Domain). השד הזה כבר לא יחזור לבקבוק.

חברות המוסיקה מעולם לא פנו כנגד הלקוח הסופי, אלא כנגד ערוצי הפצה לא מורשים, כלומר – אנשים וארגונים המתפרנסים משכפול לא חוקי של מוצרים מוגני זכויות יוצרים.
הם גם כנראה לא יעיזו לפנות כנגד הלקוחות, כי הם אלו שבסופו של דבר מכניסים את הכסף (אם כי לא הייתי סומך על זה, כי הדיגיטליות יכולה לעבוד גם לרעת האזרח הקטן).

עוד בשנות השמונים זכורני שהייתי מקליט שירים מהרדיו אל קלטות, ואח"כ מדיסקים אל קלטות, ודיסקים לדיסקים, וכן הלאה (כולל בין חברים) – והכל לשימוש פרטי, ובלי לקרוא חוקי זכויות יוצרים (שאני חושב שלא היו מצורפות לאלבומים, כמו היום לתוכנות…). אז הייתי פורע חוק? יכול להיות שכן. חברות התקליטים ידעו על המצב הזה? כנראה שכן. היה אכפת להן? כנראה שלא. כי לא היו להם את הכלים למנוע זאת והן הניחו כי מצב זה הוא הרע במיעוטו.
הבעיה היתה בזייפני הקלטות, שהוסיפו גם את הדיסקים.

רשת האינטרנט (בשילוב עם פורמט MP3) הקימה ערוץ הפצה אלטרנטיבי, דיגיטלי, ללא מרכז וללא פיקוח, אשר איפשר יצירת מספר עותקים לא מוגבל, כאשר כל עותק זהה למקור במאה אחוזים, והכל מגיע לכל נקודה בעולם בתוך דקות. מכונת השכפול הגדולה בעולם, והיא שייכת לכולם!

הבעיה של נאפסטר היתה בטכנולוגיה שלה, משום שהיא הייתה מתווך מרכזי שבלעדיו העסק לא יעבוד, וברגע שהחוק אוסר על פעילותה – לא ניתן לבצע את ההתקשרות בין התחנות הבודדות (Peers).
פרויקט גנוטלה לעומתה כבר הסיק את המסקנות וכעת כל סוגי הקבצים מותרים, והחיפוש נעשה מתחנה לתחנה (שזו צורה פחות יעילה מאשר מסד נתונים מרכזי, הניתן לשכפול באתרי מראה) – כך שנראה כי בצורה הזו לחברות התקליטים אין הרבה מה לעשות בכדי למנוע את השכפול.

חברות המוסיקה (ובקרוב הסרטים) הן עוד מתווך שנפל קורבן לרשת האינטרנט, המחסלת אותם בעקביות וביעילות.
החוקים הקיימים עדיין לא מותאמים לעידן הרשת, וגם אם יהיו חוקים חדשים, אני ספקן עד כמה הם יהיו יעילים ברשת עולמית.
כיום יש יותר חוקים מקומיים לכל מדינה, מאשר חוקים (או יותר נכון הסכמים) כלל עולמיים.
הניסיונות כיום לחוקק חוקי אינטרנט מקומיים בכל מדינה בכדי להתמודד עם הרשת הם בבחינת "עוד מאותו הדבר", והחלתם תהיה קשה עד בלתי אפשרית.
הביזור הגורם לאותם נושאים להיות מטופלים בצורה שונה (או לא מטופלים בכלל) במדינות שונות, יוצר אנרכיה כאשר מנסים להחיל אותם ברמה העולמית.

הקושי לקבוע את החוק אשר יהיה הקובע, מיקום העבירה (מחשב הלקוח בישראל, הנתבים בחמש מדינות, השרת ביפן, החברה רשומה באיי ברמודה…), ותחום השיפוט – יגרום לחברות הותיקות ולשלטונות להתאחד ברמה עולמית.
בגלל שהרשת הפכה את עולמנו ל"כפר קטן" הרי שהצורך בשלטון וחוקים מרכזיים מתגבר. כמובן שכל מדינה ושלטון ישאפו לשמור על מסגרת עצמאית ככל שניתן, אולם לא יהיה מנוס מהתחלה של שיתופי פעולה ברמה העולמית.
כמו שקיים היום בית הדין הבינלאומי בהאג (עם כמה שיניים שנשארו לו…), יהיה צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים (בייחוד כאשר כעת יש מיזוגים חובקי עולם, כמו בתעשיות הרכב (דיימלר-קרייזלר) והבידור
(AOL-WARNER) וגופים דומים.
הצורך בתיאומים והתאמות יקטן ככל שההסכמות והחוקים יהיו עולמים, וזה יגביר את יעילות החוק והשלטון, בין אם זה יהיה לטובתנו או לרעתנו.

אין ספק שככל שהגוף גדול יותר, כך הוא נע לאט יותר – וכך גם מדינות. הם מעכלות את רעיון האינטרנט והשלכותיו לאיטן, אך בעתיד גם הן יבינו שאין ברירה, וצריך לבצע התאמות ושינויים.

.

אחד מהדברים המעטים שאני זוכר מלימודי האקדמיה שלי (תקשורת ומנהל עסקים) הוא שאחד מהמרצים אמר ש"99% מהאנשים בעולם רק "מתחזקים" אותו, והאחוז הנותר הם אלו אשר מקדמים ומשנים את העולם". כבר אז הסכמתי איתו, ודעתי לא השתנתה מאז.

אין ספק שבמסגרת האחוז הזה נמצאים הממציאים והאמנים. לכאורה הם שונים בתכלית, אולם אם נביט מקרוב נראה כי אלו צדדיו המנוגדים של אותו מטבע.

שניהם יוצרים, רוצים בהכרה, אהדה ואהבה של הקהל הרחב והמקצועי, ואם אפשר גם כסף – מה טוב.
כמובן שההכשרות הנדרשות הן שונות, ותהליך היצירה שונה בתכלית, אך היצירה היא הבסיס המשותף.

בכדי לעודד אנשים אלה ל"קדם" את האנושות ולתרום לה – נתנו להם הגנות: "זכויות יוצרים" לאמנים, ו"פטנטים" לממציאים.

מצב של האמנים הרבה יותר טוב משל הממציאים:

האמנים מקבלים הגנה מרגע שיצירתם מוכנה, ואין הם צריכים לבצע תהליך ארוך של בדיקה והוכחת ייחודיות (אם כי ייחודיות בהחלט נדרשת).
הממציאים צריכים להסביר בדיוק כיצד פועלת המצאתם, להוכיח כי היא ייחודית, ולהוציא סכומים נכבדים בכדי לקבל אישור על פטנט.

האמנים מקבלים הגנה לתקופה ארוכה המורכבת מכל ימי חייו של היוצר (או יותר נכון – מרגע סיום היצירה) ועוד 70 שנה מיום פטירתו של היוצר.
הממציאים מקבלים רק 15 שנה מקבלת האישור לפטנט (מגבלה זו נועדה בעיקר בכדי להבטיח כי האנושות לא תחכה זמן רב לשימוש נפוץ בפתרונות אשר יכולים להיות קריטיים לקיום האנושי).

בעוד אמנים רשומים כמקור היצירה, ובהתאמה מקבלים תמלוגים, הרי שממציאים רבים רק רשומים כמקור היצירה, אולם הבעלות המלאה עליה (והרווחים בהתאמה) הם של החברות בהם מועסקים הממציאים, אשר אינם מרוויחים דבר.

האמנים מהווים לרוב חלק בלתי נפרד מהיצירה (בייחוד בתחומים הדורשים את נוכחות האמן לביצוע היצירה: שירה, תיאטרון, סרטים), כך שההערכה לה הם זוכים היא חזקה ורחבה יותר (וכך הם יכולים להרוויח עוד כסף על ידי ניצול המוניטין שלהם במסגרת פרסומות), בעוד שהממציאים לרוב נותרים בצל, ובמקרים הטובים זוכים לאזכור בספרי המדע וההיסטוריה.

מהנתונים לעיל עולה כי למרות שהם ב"מצב קשה" בעקבות גזל זכויות יוצרים ועושק חברות המוסיקה – הם עדיין במצב טוב ביחס ליוצרים אחרים בחברה האנושית. חברות המוסיקה עשו עבודת שיווק מעולה, אולם יצרו היררכיה קשיחה בפופולריות של האמנים – דבר שהיטיב עם מעטים ודחק רבים מחוץ למעגל העושר, בין אם בצדק ואם לאו (על טעם ועל ריח…).
יהיה קשה יותר לאמן מוכשר לשווק עצמו דרך הרשת בלבד, ללא הדחיפה המסיבית של חברת מוסיקה המאמינה בו (וכן, לוקחת את ה"קופון" שלה). כך שהרשת היא גם הזדמנות, אך גם מכשול.

אנו חייבים להכיר תודה לאנשים אלו, ולדאוג כי הם ימשיכו ליצור ולהפיק מעצמם את המיטב, ולשם כך אנו חייבים לדאוג כי הם יתוגמלו היטב על מאמציהם. ככל שנוכל לעשות זאת וגם לנפות את המתווכים בין צרכני היצירה לבין היוצרים – כן ייטב לכולנו.

עד כאן

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

עד כאן

(פורסם ב-13/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לפני כשנה בערך הייתי מנוי על שירותי ההתחברות לאינטרנט של "אינטרנט זהב". היה בסדר ולא היו לי טענות.
אולם, יום בהיר אחד החל להגיע דואל, באופן סדיר, עם פרסומות, מבצעים, הנחות ושיגועים – והכל בחסות הספק החביב והמפנק.
ולא, הדואל (שבכלל לא ביקשתי) לא כלל שום אפשרות לביצוע הסרה.

התקשרתי לשירות הלקוחות של החברה וביקשתי בנימוס להסיר אותי מרשימת התפוצה. "לא", הייתה התשובה. "זה לא אפשרי, זה חלק מהמנוי, ואין אפשרות טכנית להסיר אותך מהרשימה…"
לא היה לי כוח להילחם, וביטלתי את המנוי שלי ל"אינטרנט זהב".

עברתי לסרפרי, שם הסיסמה היתה "באתי בגלל המחיר – הלכתי בגלל השירות", ומשם עזבתי די במהירות.
.

כל דואלים גבר

לבסוף נחתתי בכור מחצבתי, הספק הראשון אליו התחברתי לפני שנים אין ספור, נטוויז'ן.
הפשרתי מנוי מוקפא שהיה לי – ובהתחלה באמת הכל דפק כמו שעון ולא היו בעיות.

אממה, לרגל פרוס שנת 2001, החלו להגיע אלי משלוחי דואל סדירים, כל יום, מכתובת שולח שנקראת "עדכנט". לא היה זכור לי שנרשמתי למנוי כל שהוא. הדואל הכיל מספר שורות טקסט (שלא כללו הוראות ביטול מנוי) וקובץ HTML. דבר ראשון חשדתי שמדובר בוירוס או חפץ חשוד אחר, אולם בדיקות שונות העלו שאין כאן בעיות מסוג זה.

מפתיחת הקובץ התברר שזה הוא קובץ HTML המופעל כבסיס האוגר לתוכו תוכן מתוך האינטרנט (כולל פרסומות). גם בקובץ זה לא היו הוראות ביטול מנוי.
קראתי את התוכן והבנתי מהר את העיקרון: ידיעון המתמצת חדשות, רכילות ומידע שימושי ומשומש.  שום דבר שלא נעשה קודם.
הבנתי שמישהו העלה אותי בחכת הפרסום, ועל כן החלטתי להתעלם והפעלתי סינון המוחק אוטומטית את הדואל המגיע מכתובת זו.

בשלב מסוים ראיתי שזה לא נפסק, ומפלס העצבים עלה. החלטתי להתחקות אחר מקור הזבל ולהפסיק אותו. בקובץ היתה הפנייה לאתר "עדכנט".

מסתבר, שהאתר שייך לקבוצת "אנשים ומחשבים", מנג'סים עם רשיון וותק שראויים לכתבה נפרדת על תרומתם להפיכת העתונות לקונדום לחפור בו.

גם באתר לא היה כל אזכור כיצד ניתן לבטל את הניג'וס, רק טלפון להרשמה (הרי מי האדיוט שירצה להפסיק דואל נהדר וחיוני שכזה?).
התקשרתי, וביקשתי שיפסיקו לשלוח לי. לאחר מסירת כתובת הדואל שלי התברר שאני לא רשום אצלם. "אולי אתה מקבל את זה דרך נטוויז'ן?" נדלקה נורת הלוגן מעל ראשה של נציגת השירות.
"אממה?" תמהתי. "כן, יש מבצע ללקוחות נטוויז'ן, תברר בשירות הלקוחות שלהם".
.

רשומון עם ספק

ביום חמישי, הראשון לפברואר לשנת 2001 למנין הגויים, התקשרתי בחיל, רעדה ועצבים לשירות הלקוחות של הספק החביב שלי.

"#@*&!?" שאלתי.
"כל לקוח חדש מקבל אוטומטית את ה"שירות" הזה (המרכאות הן תוספת שלי, א.כ.), היית צריך לקרוא בחוזה" הייתה התשובה הלקונית.
"אבל אני לא חדש, אני ותיק. הופשרתי." הגבתי בקור רוח השמור להרי געש רדומים.
"זה באמת מעניין, וצריך לבדוק את זה, אבל ככה זה עובד. יכול להיות שאתה נחשב חדש במערכת, ולכן היא שולחת לך. אתה יודע שרק החודש הראשון הוא בחינם, ואח"כ זה בתשלום?" המשיכה הלקונית להלקות.
"הבנתי. אני מבקש שתסירו אותי מייד מרשימת התפוצה" הלוחות הטקטונים החלו זעים על גבי הלבה.
"אין בעיה" הרגיעה אותי הלקונית, ולאחר מסירת הפרטים המזהים שבתי בשלום לבסיסי, להרגע ולשחרר בהדרגה את הקיטור.

כך עבר לו שבוע, אשר בכל מהלכו, כמובן, המשכתי לקבל כמו שעון את הידיעון החביב עלי. הנחתי לגלגלי השיניים במחשבי הענק של נטוויז'ן ו"עדכנט" לעשות את שלהם, ובסוף השבוע העוקב חזרתי לשירות הלקוחות של נטוויז'ן, ובעצבים מנומסים דרשתי את הסרתי המיידית מרשימת התפוצה.
נרקיס החביבה משירות הלקוחות התנצלה, ואמרה שזה לא תלוי רק בהם, כי הם מעבירים את הבקשה ל"עדכנט" (כלומר, נטוויז'ן מעבירים (כנראה תמורת תשלום = מכירה) את פרטי הלקוחות שלהם לצד ג'. מעניין, לא?).

המתנתי עוד יום, והמבול לא פסק. שוב התקשרתי, וביקשתי לדבר עם נציג מדוברי החברה, אולם נאמר לי שניתן לדבר רק עם שירות לקוחות או קשרי לקוחות (הקו האחרון לפני עזיבת הלקוחות). על כן, דרשתי לדבר עם אחראית המשמרת. וזו אכן חזרה אלי בשעות הערב המאוחרות, כנראה הייתי בין הפציינטים האחרונים.

שרית האחראית, התנצלה כמובן פעם נוספת, וכראוי חזרה על דברי קודמיה, והבטיחה לטפל אישית בעניין.
שאלתי את שרית מדוע חברת נטוויז'ן כופה על לקוחותיה את דואר הזבל המיותר הזה ללא בקשה יזומה של הלקוחות, אלא כחלק מובנה בחוזה ההתקשרות (שרבים וודאי אינם קוראים אותו, ויכולים בקלות להגיע לידי חיוב לאחר חודש הניסיון), כאשר ברור שאין הוא חלק הכרחי בפעולת ההתחברות לאינטרנט.
"הלקוחות דורשים את השירות הזה, והחברה צריכה לעמוד בדרישות הלקוחות והשוק" השיבה לי שרית ללא הנד עפעף (לא ראיתי, אבל שמעתי). נשימתי נעתקה, אבדו לי המילים ופרחה נשמתי.
פס רחב נמתח על משמעות ספק האינטרנט ומחק את כל מה שהכרתי.

"את יודעת מה זה Netiquette?" שאלתי רק לשם השעשוע.
"אני מצטערת", השיבה, "אבל אני לא מכירה את השירות הזה".
מסך, מחיאות כפיים ודמעות.
.

דברים בשם דוברם

קברניטי TheMarker דחקו בי לקבל את תגובת דוברת נטוויז'ן.
הדוברת טענה שיש הוראה לכל אנשי המכירות ליידע לקוחות פוטנציאלים על ה"עדכנט" כחלק מתהליך הרישום, והמקרה שלי הוא חריג (בגלל שהגעתי מ"הקפאה" ולא כלקוח חדש לחלוטין) והם יבדקו את זה.

מכיוון שאני לא אוהב להיות חריג, מייד התקשרתי למחלקת המכירות ויעל החביבה סייעה לי. התעניינתי בחבילת התחברות בחיוג ללא הגבלה. היא אמרה לי שתוך מספר שעות מהתשלום בכרטיס האשראי – אני כבר יכול להתחבר ולהשתמש בדואל, ובתוך מספר ימים יגיעו אלי המסמכים עם הפרטים שלי ופרטי ההתחברות, ואני לא צריך לחתום על כלום.
"זה הכל?" שאלתי. "כן", השיבה לי.

למען הסר כל ספק (אולי לא הלכתי רחוק מדי) התקשרתי גם בערב למחלקת המכירות ובחור חביב בשם טל סייע לי עם אותן התשובות של יעל, אך הפעם היחסים היו רציניים יותר והגענו עד למתן מספר כרטיס האשראי שלי. שוב, נושא ה"עדכנט" לא הוזכר בשום שלב. נפרדנו כידידים.

לי נותר רק להגיע למסקנה שאנשי המכירות של נטוויז'ן מאוד לא ממושמעים או שנטוויז'ן לא אוהבת לתת ללקוחות הזדמנות לומר "לא".
.

עד כאן.NET

חזרתי למקום הפשע, אתר "עדכנט", וראיתי שיש להם את אותו ה"מבצע" עם "אינטרנט זהב". משום מה לא הופתעתי.

בכדי להוסיף לחוצפה (ממילא אין דין ואין דיין) הרי שאתר "עדכנט" מתהדר בסיומת NET, כאילו הוא ספק אינטרנט בעצמו או אחד מהארגונים המסדירים את פעילות הרשת.
אולי השיתוף בין "עדכנט" לנטוויז'ן בצירוף שם האתר (בתרגום קל) "עד כאן.NET" מסמלים את קו הגבול שנחצה על ידי ספקיות החיבור לאינטרנט.
כאשר ספק אינטרנט "אמיתי" מוכר את לקוחותיו למו"ל אגרסיבי תמורת כמה דולרים, הרי שכבר אין הבדל בין השניים, והשימוש בסיומת זהה אינו אלא עוד סימפטום לזילות כלפי הלקוחות.

ספקי האינטרנט כבר מזמן לא מספקים רק אמצעי התחברות אל הרשת.
חיבור הלקוחות הוא כיום לא יותר מאמצעי לבניית מסד נתונים לצרכי מכירה.
יש להם פורטלים, אתרי מכירות ומכרזים, שירותי הקמת אתרים, שירותי אבטחת מידע, מרכזי תמיכה טכנית ליצרניות תוכנה, פיתוח יישומים והקמת ספקים בחו"ל.
מה לעשות? הם צריכים להרוויח. מחירי ההתחברות יורדים בקצב רצחני ומתחרים חדשים וחזקים נוספים כל הזמן (חברות התקשורת הבינלאומית ובקרוב גם "בזק" ו"אופק").

אין פלא שבתנאי לחץ כאלו הלקוח הוא בסך הכל יעד לסחיטת מזומנים – ונשכחת הדרך בה התחלנו, תמימה ככל שתהיה, אך בעלת כבוד הדדי, אתיקה וסובלנות.

חיפשתי באתרי "בזק בינלאומי", "אינטרנט זהב" ונטוויז'ן את ה-Netiquette. לשווא.
כנראה שאין לזה מחיר.

הדמוקרטיה חוזרת

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הדמוקרטיה חוזרת

(פורסם ב-5/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

השבוע, כאשר תחזרו לבית הספר, ולו לרגע, בכדי להצביע בכיתה – תחשבו לרגע: עד כמה באמת אתם משנים את גורל המדינה? את גורלכם?
עד כמה אתם סומכים על מערכת ההצבעה? ספירת הקולות? אפשרויות ההונאה? השימוש שיעשו הנבחרים בקולכם?

הדמוקרטיה שאנו כה גאים בה, מיושמת בשיטות רבות ושונות במדינות העולם, כל אחת על פי ההיסטוריה, התרבות והחוקים שלה.
אותה דמוקרטיה שהחלה ביוון העתיקה באסיפות האזרחים, אשר הצביעו על עניני היום הפכה כיום להצבעה יחידה פעם במספר שנים לבחירת נציגים, שלאחר הבחירה – יפעלו על פי השקפתם והאינטרסים האישיים שלהם.

המרחק שנמתח ברבות השנים, בין האזרח הקובע באופן אישי את עתידו בהצבעה ישירה על הנושא בזמן אמת, ביוון העתיקה – לבין האזרח המודרני המעניק מנדט ארוך טווח וחסר שליטה לנציגיו – מתחיל כעת במסעו חזרה.
.

הצבעה דרך האינטרנט

ארצות הברית, "הדמוקרטיה הגדולה בעולם" כפי שאוהבים לכנות אותה, עברה לפני כחודש חווית בחירות מאוד "ישראלית" – בחירות צמודות, אי-סדרים, חשדות לזיופים והונאות, פניות לבתי המשפט – ולבסוף נשארה עם טעם מר של גניבת שלטון.

אחד המקורות המרכזיים לבעיתיות בהליך הבחירות האמריקאי הוא שתהליך ההצבעה שונה ממדינה למדינה באיחוד.
בעיתיות זו נצפתה כבר בשנת 1999, כאשר החל הממשל האמריקאי בהכנות לפרויקט ניסיון של הצבעה מקוונת דרך האינטרנט על ידי אזרחים אמריקאיים ממספר מדינות האיחוד אשר שהו בחו"ל בזמן ההצבעה (בעיקר אנשי צבא).
הניסוי אמור היה להתבצע בבחירות שהסתיימו זה עתה. המסקנות אמורות להוות בסיס להמשך הפעילות בנושא.

המחשב ותקשורת הנתונים כבסיס והאינטרנט כתווך מאפשרים להליך הדמוקרטי להיות הרבה יותר זמין ואישי לכל אזרח. היתרונות הם רבים:

1.    ניתן לוודא את זהות המצביע בוודאות באמצעי זיהוי ביומטרים (מאפייני גוף ייחודיים הניתנים למדידה ממוחשבת, כמו טביעת אצבע)
2.    ניתן לוודא כי כל אזרח מצביע פעם אחת בלבד
3.    אין מקום לטעויות טכניות של הבוחר (יותר מפתק אחד, רישום ידני על הפתקים וכדומה)
4.    קיימת האפשרות להצפין את משלוח ההצבעה ולנתק בין זהות הבוחר לבחירתו.
5.    ההצבעה נעשית דרך ממשק אחיד ומוסכם, ואין הצבעה שונה לפי מדינה (כפי שקורה כיום בארה"ב, וגרם לבעיה בפלורידה).
6.    התוצאות נאספות מיידית (מכל רחבי העולם) והתוצאות הן מהירות. אין ספירה ידנית או פרשנויות לגבי חוקיות פתקי הצבעה.
7.    הצבעה מהבית נוחה וקלה יותר – וייתכן ותעודד יותר אזרחים להצביע.

אולם גם יש חסרונות רבים:

1.    האם ההצבעה תהיה מהבית? או מעמדות הצבעה מרכזיות אשר יכללו אמצעי זיהוי נוספים ויכללו פיקוח הדוק על התהליך?
2.    האם ההצבעה תהיה מהבית – הרי שהיא דורשת סף די גבוה של יכולת כלכלית וטכנית מהאזרח, ובכך מבטלת את היכולת להעניק לכל אזרח את זכות ההצבעה.
3.    האם ניתן לוודא באופן מוחלט מניעה של הונאות ב: זהות הבוחר, מספר ההצבעות לכל בוחר, שינוי ההצבעה בתהליך משלוח התוצאות, הניתוק בין המצביע לאופן הצבעתו?
4.    יכולות המחשוב ותקשורת הנתונים מעניקים לראשונה את האפשרות ליחידים לשנות בפעולה אחת מרוכזת של הונאה את תוצאות ההצבעה. אין את הביזור והאיזון האנושי ב"ועדות הקלפי".

ככל שהגישה לאינטרנט תהיה קלה, "שקופה", מאובטחת וזולה יותר – כן יגדל הסיכוי לקיום הצבעות דרך האינטרנט. ייתכן ותהליך זה ייקח עוד שנים מספר, אך אין ספק כי תהליך זה ישפר את תהליך ההצבעה ויוביל אותנו לצעד המתבקש הבא.
.

שנשלח אותם הביתה?

ההצבעה דרך האינטרנט היא רק הצעד הראשון, לדעתי, במסענו חזרה לדמוקרטיה האמיתית.

אין ספק שמאז ימי יוון העתיקה ניהול ערים ומדינות נעשה מסובך ומורכב הרבה יותר – ולו בגלל כמות האזרחים. הצבעה על כל נושא מרכזי על ידי כל האזרחים, בזמן אמת, נעשתה בלתי אפשרית.

כעת, רשת האינטרנט (או יותר נכון, תקשורת הנתונים) מאפשרת לנו להיות הרבה יותר מעורבים ומיודעים בנושאים הקרובים לליבנו וגם להביע את דעתנו בצורות רבות. יש יותר אינטראקטיביות בתהליכי התקשורת והמידע.

בואו ונניח כי ההצבעה דרך האינטרנט לבחירות הכלליות ולרשויות המקומיות נעשית בצורה שוטפת, מאובטחת וקלה לאורך מספר שנים.

מה הצעד הטבעי הבא?- להתקדם להצבעות על נושאים יומיומיים יותר או פחות: הסכמי שלום או הכרזות מלחמה, משאלי עם, תכניות חומש, הפשרת קרקעות, בנית פארק או קניון, השתתפות מרחוק בישיבות ציבוריות, וכן הלאה.

עולות כעת שאלות רבות:

•    האם צורות השלטון הקיימות (או יותר נכון המנהיגים והמפלגות) "יסכימו" להחזיר לנו את המושכות? או שיערימו קשיים על התהליך בכדי לשמור על "נכסיהם"? מי יהיה הריבון?
•    האם באמת כל אזרח ירצה להשתתף בכל החלטה, מקטנה ועד גדולה? עד כמה האזרחים יהיו מעורבים?
•    כיצד יתבצע האיזון בין תהליך קבלת ההחלטות לבין הביצוע בשטח, אשר עדיין יהיה צורך שהוא יהיה נתון בצורה היררכית בידי פקידי הממשל וזרועותיו? האם האזרחים לא ירוקנו מתוכן את משרות המנהיגים? אולי יהיה צורך רק במנהלים טכנוקרטים?
•    האם עדיפה הנהגה של מספר מצומצם של אנשים מייצגים ובעלי ניסיון או הנהגה וירטואלית המורכבת מהחלטות של עם הטרוגני אך פחות מיודע ומנוסה?

הדרך חזרה עוד ארוכה, ואולי רק ילדינו יחזו בתחילתו של מימוש שלטון עממי מעין זה – אולם היא מתחילה היום, וחובתנו היא למצוא את הדרך, דרך שבסופה כל אחד מאתנו יהיה אחראי בצורה ישירה יותר לגורלו ולסביבה בה הוא חי.
.

מספר קישורים בנושא:

מאמר מצוין על יישום הצבעה דרך האינטרנט (משנת 1999, ובפלורידה…)

הארגון לטכנולוגיות הצבעת אינטרנט

הצעת חוק מאוהיו להצבעה דרך האינטרנט – כבר ב-2002