ספט 09

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

קטן, ממזרי ונסתר מהעין

(פורסם ב-26/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

ברצוני להגיב במאמר זה על שתי כתבות שהתפרסמו באתר זה, של דן גילמור ולילך סיגן.

לרגל ההתפכחות מגל הדוט.קום, מגיע כעת השלב ההכרחי של הכאה על חטא, והחטא הוא כמובן החינם. החינם אומרים לנו – גוסס. נא לשלוף כסף לסעודה האחרונה.

ואני אומר לכם שהוא עוד לא מת, הוא פשוט משנה צורה.

הימים של מיזמים הצורכים מיליונים ללא אפשרות להבטיח את כיסוי ההשקעה בלבוש של חדשנות טכנולוגית עברו להם. זה נכון.
החינם הגדול וההמוני, המדמם מזומנים, לא יכול להתקיים לנצח – ולו כי בסופו מחכה איש עסקים עצבני שהיה לו עודף שהוא ציפה להשביח.

אולם, כעת תורו של החינם הקטן והממזרי, הנסתר מהעין.

החינם יכול להיות צד אחד של מודל עסקי, כל עוד הוא גורם להגעה ופעילות של לקוחות רבים – אך מבטיח מן העבר השני הכנסות הנובעות בעקיפין מפעילות החינם.
דוגמא לא חוקית לכך היא מכירת פרטי גולשים באתר מסוים לחברות מאגרי מידע.
דוגמה לגיטימית היא למשל הטמעה של אתר מכירות באתר חדשות, כפי שקורה כיום באתר YNET. האתר הוסיף בדף הבית שלו קישור למתנות לחג הפסח, המפנה לחלון נפרד שהעיצוב שלו נשאר כשל האתר, אולם הקישורים ודפים פנימיים יותר מעידים כי פונה לאתר המכירות של נטוויז'ן-נענע.
אני מתאר לעצמי ש-YNET מרוויחים משהו מהקישור הזה.

החינם הפחות מוכר הוא האישי, הביתי.
כמו שהאינטרנט הגדילה את פוטנציאל המכירות – אך במקביל גדל גם מרחב התחרות, ולא רק מחברות מסחריות אחרות.
יודעת כל חברת פיתוח תוכנה, כי ייתכן וברחבי הרשת מפתח אדם או קבוצה – תוכנה מקבילה שהיא בחינם או כשותפה (Shareware). יהיה זה ברמת המחשבון או מערכת הפעלה שלמה, כדוגמת לינוקס.
נכון שלרוב המוצר אינו מקצועי ומושקע, אולם הוא גם אינו צורך משאבי כספים, נדל"ן וכוח אדם, ולכן גם זול יותר – כך שיש איזון בין שני המוצרים.

עובדה זו נכונה בהחלט גם לגבי אתרי תוכן ייעודיים. קיימים הרבה אנשי מקצוע המקימים אתרים שאינם דווקא לשם רווח, אלא "סתם" לצורך הנאה אישית, הפגנת ידע או רצון לחלוק את ניסיונם עם אחרים.
אתרים אלה הם רובם בחינם, ולעתים הם גם משתתפים בתוכניות שונות לפרסומות באנרים. קרוב לוודאי שהם גם לרוב לא עוסקים בפרסום עצמי.
לא נהוג "לספור" אתרים אלה כמתחרים אולם הם בהחלט מתחרים מאחר והם מאוד ממוקדים ולרוב אוצרים בתוכם ידע רב וייחודי שהגולש העוסק בתחום מחפש.

"קערות הטיפים" עליהן מדבר דן גילמור הם ה-Micro Payments (הצעות לתרגום עברי יתקבלו בברכה. נתחיל ב"תשלומי זוטא" או "תשלומיני" (ובלי בדיחות גסות, בבקשה)), שהם בהחלט העתיד הכלכלי של העסקים הקטנים באינטרנט.
הם יאפשרו לאתרים קטנים להתחיל עסק כלכלי שיהיו לו גם הכנסות, תוך תשלום מינימלי למרכז סליקה. במידה והעסק יגדיל הכנסותיו – הוא יוכל לעבור לאמצעים מתקדמים יותר.
ההנחה הנסתרת בכל העניין היא שחברות הפיננסים יאמינו כי הן יוכלו להרוויח רווח נוסף ממרכזי סליקה קיימים שיטפלו גם בבקשות מרובות לסכומים קטנים. זו כמובן השאלה הבסיסית שהתשובה העתידית עליה תקבע את עתידו של המודל הזה.
תשלומים אלו יאפשרו לנו כלקוחות לתגמל את ההשקעה של העסקים הקטנים, ובכך להבטיח את רציפות השירות והפיתוח ברמה נאותה.

חברת IBM, אשר לה ניסיון רב וקשרים ענפים במגזר הפיננסי, עוסקת כיום בשלבים ראשונים של יישום המודל של תשלומי זוטא. ממש במקרה יוצא שהטכנולוגיה פותחה במעבדות IBM בחיפה. עיר עם עתיד, או הו הו.

הפרסום באינטרנט לא מצליח בגלל מספר סיבות:

בעיתונות, בטלוויזיה וברדיו – יודע הפרסומאי כי כל פרסומת יחידה בה הוא משקיע – תגיע לכל הפחות לאלפי לקוחות בכל שידור. זאת לעומת האינטרנט, בה החשיפה היא קבועה (כמו שילוט חוצות) אך התעבורה אינה מובטחת כלל, ולבטח לא להמונים (חוץ מדפי השער והמקורבים להם). לכן גם הנכונות ליצור פרסומת מושקעת יורדת וכך גם המחירים מתומחרים ביחידות של אלפים.

בניגוד לאמצעי המדיה הותיקים – האינטרנט הוא מבוזר, מגוון ומפולח כל כך שזה בלתי ניתן לתפיסה. כן, אותו פילוח שהפרסומאים רצו (?) להגיע אליו מאז ומעולם – בכדי להוכיח חד וחלק שהפרסום אינו ערטילאי – נמצא כעת בהישג יד. רק שהיד אינה מושטת.

אני חושש שלמשרדי הפרסום המסורתיים אין את המודעות, הרצון והכלים ליצור פרסום ורטיקלי אמיתי.
הרבה יותר נוח לתת לאותו הצוות ליצור פרסומת גם למכונית וגם לרכיבי אלקטרוניקה  – בלי להשכיל את הצוות בידע הנדרש בכדי למכור בשפה המקצועית של התחום הנדרש.

אין מספיק משרדי פרסום שמוכנים להתמחות בתחום מסוים בלבד – ולכסות אותו. יכול להיות שלא הייתה הצדקה כלכלית לכך עד היום, מעבר למגזינים מקצועיים, ונכון – לא כל תחום צריך או יכול לממן פרסומת באמצעים ההמוניים והיקרים.
אולם, כעת יש אינספור אתרים המתמחים בתחום עיסוקם. יהיו אלו של חברות, ארגונים או אנשי מקצוע הבונים אתרים כתחביב, אך יוצרים אתרים מקצועיים ביותר!

הביזור שמכתיבה הרשת יעודד אנשי מקצוע לפתוח משרדים קטנים ומתמחים – שישלבו מקצועני פרסום לאינטרנט עם אנשי מקצוע מתחומים שונים.
משרדים אלה ישמחו לחפש ולמצוא את האתרים המתמחים – וגם לפרסם בהם, כל עוד הם יוכיחו התחדשות ומקצועיות, ללא קשר לגודל הגוף או האדם העומדים מאחורי האתר.

החינם לא ימות כל יש רצון למשוך את הפרפרים (הגולשים) אל האש (הקנייה) וכל עוד אנשים יהיו מוכנים לשתף אחרים ולהתגאות ביכולותיהם.

האינטרנט בהחלט יוצר כלכלה חדשה – אך אין זו כלכלת "הוצאות ללא הכנסות" אלא כלכלה המסירה מגבלות רבות, מאפשרת גם לגופים קטנים יותר להשתתף במשחק הכלכלי, ומקרבת אותנו יותר מאין פעם למצב של שוק משוכלל – בו יש יותר מתחרים, יותר אמצעי ייצור, יותר מוצרים, וכן, יותר מאי-פעם – הרבה חינם.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

ספט 03

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

הלקוח תמיד אשם

(פורסם ב-18/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

לכבוד: הועדה לחקר המפולת
מאת: אחד שניסה וניסדא"ק לרסיסים

הנדון: האשם האמיתי – הלקוח

מה לא עשינו בשבילו?

הבאנו לו מחשבים אישיים, זולים, ואפילו ניידים.
הקטנו אותם לרמת כף היד. לרמת הטלפון הנייד – הכל בכדי שיהיה לו נוח.
הבאנו לו אינטרנט. תקשורת נתונים מיידית לכל מקום בעולם – כמעט בחינם. לפעמים אפילו בחינם אמיתי.
חילקנו תוכנות בחינם, הצפנו אותו בדואר זבל, תפסנו אותו באתרים עם באנרים רעשניים וקופצים.
התקנו לו תוכנות, בלי ידיעתו, ועקבנו אחרי מנהגי הגלישה והרכישה שלו.
אפילו מכרנו את הנתונים שהשאיר באתר שלנו לחברות שונות (לפחות בזה הרווחנו עליו).

והוא?

– הוא לא רוכש כמו שהבטיח בסקרים
– הוא לא גולש באינטרנט כל היום
– הוא גונב מאתנו תוכנות פרוצות ומועתקות (וגם מעביר למשפחה ולחברים)
– הוא לא ממהר להחליף את המחשב שלו לדגם האחרון כל שנה
– הוא לא קורא את המדריך למשתמש – ואח"כ עוד מתקשר לתמיכה הטכנית (שעולה לנו הון) וטוען שהתוכנה לא עובדת!
– הוא לא ממש יודע אנגלית – ולכן הוא נרתע לרכוש מאתנו, או שהוא סתם לא יודע להפעיל את המוצר
– הוא חוזר עייף מהעבודה ואחרי שהילדים קופצים עליו – אין לו, לחוצפן, זמן להיכנס לאתר המושקע שלנו ולרכוש עוד ועוד ועוד!
– האצבעות שלו לא מספיק קטנות והעיניים שלו יותר מדי גדולות – מכדי לגלוש באינטרנט דרך הנייד.

מה אני אגיד לכם? הלקוח לא מתאים למודל העסקי שלנו.

הוא בכלל לא מתממשק למוצרים שלנו:

– הוא אנלוגי והמוצר דיגיטלי
– אי אפשר להתחבר אליו כי אין לו יציאות מדפסת / תקשורת / USB / אינפרא אדום וכדומה
– הוא עצלן בלימוד המוצרים שהוא קונה (ובטוח שהם אלה שצריכים ללמוד אותו! ולכן מתפלא למה הוא לא מבין בצורה על-חושית כיצד להפעיל את המוצרים מיידית)
– אין לו מספיק כסף פנוי בכדי להגדיל את הרווחים שלנו
– הוא לא חושב שמה שאנחנו מייצרים חשוב (או מספיק חשוב בכדי להוציא עליו כסף)
– הוא התרגל לקבל בחינם
– הוא מאותגר מחשבתית – אפילו את השעון של הוידיאו הוא עוד לא כיוון (וזה בכוונה – כי אם השעון יהיה מכוון – הוא יצטרך לעבור לשלב הבא, שהוא הרבה יותר קשה – הכנת תכנית הקלטה למועד מאוחר!)
– הוא מפחד משינויים, חידושים והמצאות
– הוא נקשר נפשית למוצרים שהוא כבר מכיר
– הוא מעדיף לתקשר עם המשפחה והחברים על פני שימוש במוצר שלנו

אנחנו מתקדמים מהר מדי בשבילו. עד שהוא יהיה מוכן נפשית לקבל את המוצר – כבר נשרוף את יתרת המזומנים שלנו (בהנחה שלא יקנו אותנו קודם).
בפעם הבא אולי כדאי לבצע סקר מקדים – בכדי לוודא כי יש ללקוח צורך אמיתי בהמצאה שלנו, וכמה הוא מוכן לשלם בעדה.

אולי בכלל כדאי לשנות את כל תפיסת המסחר. לא שווה למכור לאנשים.
או שנמכור ממחשב למחשב או שנמחשב את האנשים.

כן… זה מוצא חן בעיני.

קודם כל נתקין להם יציאה דיגיטלית מהירה – כך נוודא שיש עם מי לדבר. אח"כ נתקין להם איזה מעבד וקצת זיכרון, וגם כמובן תוכנת רכישה תואמת.

נוכל לתת לאנשים הרגשה שהם קונים מרצונם החופשי, כולל רכישות ספונטניות, אבל למעשה נשלוט בכל התהליך.

נדאג שירכשו הרבה, אבל גם שיעבדו הרבה – בכדי שיהיה להם כסף לרכוש מאתנו. נבקש מהמעבידים שלהם להעביר את המשכורות שלהם ישר אלינו.

בכל פעם שנוציא גרסה חדשה נוכל לשדרג אותם, נתמוך בהם טכנית, יכירו לנו בפחת עליהם.

כאשר חייהם של הלקוחות יסתיימו – הם לא ימותו.
קטעים מחייהם ירוצו להם על המסך במעגל חוזר עד אין קץ – והכתובית הגדולה תהבהב באדום –
Game Over – Insert Coin…

.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

אוג 31

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

Mr. Hi-Tech goes to Jerusalem

(פורסם ב-4/3/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

משפט זוטא

הרעיון למאמר זה קפץ לראשי עם שמיעת שמו של שלום שמחון כמי שהוכתר כשר החקלאות הבא.

אולם, למזלי היה בידי מגזין "תרבות דיגיטלית" של "גלובס" (מלח-מים, מלח-מים, מלח-מים), אשר על שערו היתה כותרת המשנה "שר לענייני אינטרנט? לא במזרח התיכון הישן". כותרת זו התייחסה לכתבה של
נאורה שם-שאול
שעסקה בעיקר ביחסן של המפלגות בישראל (וקצת של הממשלות השונות) לנושאי הייטק ואינטרנט. אני מנחש כי הכותרת שעל דף השער לא ניתנה על ידי הכותבת, בשל הקשר העקיף שלה לכתבה.

בכל מקרה, ההקדמה הזו באה להגיד שלא העתקתי או קיבלתי את הרעיון מכותרת זו. חשבתי על זה קודם. אם אתם לא מאמינים לי – אני אביא פתק מההורים.
.

יודע חקלאי פיקח

לפני קום המדינה ואחרי הכרזתה – כאשר הציונות וההתישבות היו בשיאן, תפיסת שטח והקמת יישובי קבע היתה צו השעה מכל הבחינות: בטחונית, כלכלית, דתית ולאומית. החקלאות היתה המשך טבעי לתפיסת חזקה על שטחים נרחבים, ומגזר כלכלי מתבקש בשל מחסור בסביבה של מסחר ותעשיה מתוקנים.
מאז ועד היום החקלאות המסורתית נדחקה לשולי הכלכלה הישראלית, ככל שהמדינה התפתחה בכיוונים של מסחר ותעשייה.

לא שאני מפקפק או מזלזל ברצינותם של החקלאים או באהבתם ומסירותם לתפקידם – אבל נדמה לי כי כבר זמן רב החקלאים עוסקים יותר בקבלת פיצויים מאשר בעבודה חקלאית:
החורף שחון?- הירקות לא גדלו. פיצוי!
החורף היה קצת חזק מדי, והגידולים טבעו / הופצצו בברד – פיצוי!
הקיץ היה חם ולח, אך האבטיח את הכובע שכח?- פיצוי!

וכעת נעשה הפסקה קלה לחלום בהקיץ:
אולי נוכל גם אנחנו, בענף ההייטק, להתחיל לדרוש פיצויים. שימו לב:
הנסדא"ק נפל?- פיצוי!
הלקוח ביטל את החוזה?- פיצוי!
מנהל הפיתוח ערק למתחרים?- פיצוי!
הסושי היה מקולקל?- פיצוי!
AOL לא קנו אותנו?- פיצוי!

לא זכור לי עוד סקטור כלכלי שמקבל פיצויים בצורה כל כך אוטומטית ו"מובנת מאליה", בלי צורך אפילו לשבות. מקסימום עורכים הפגנה מצומצמת ומצולמת של חלוקת חינם של תבואות או השמדתן.
שלא לדבר על מקרים אחדים שנתגלו – של מכירת מים מוזלים (שנועדו להשקייה) לצד שלישי כמי-שתייה, ועל הכסף הגדול בעסקי הקרקעות הנזרעים כיום.

ברור ומובן שלמגזר זה, מעצם ההיסטוריה שלו – יש משרד ממשלתי משלו, עם שר במשרה מלאה, שדואג לאינטרסים של שולחיו.
.

‏‎.COM התנערה עם חלכה

מן הצד השני, כבר שנים לא מעטות שמגזרי האלקטרוניקה, המחשבים והאינטרנט (להלן "הייטק") מזנקים מעלה בעקומה תלולה בכל היבט: תרומה לתוצר הלאומי, מספר חברות, מספר מועסקים, מחזורים עסקיים, וקשרי יבוא-יצוא.

וככל שהענף ההייטק עולה ופורח – כך הוא מרגיש חזק יותר את החסמים לגידול הנובעים מהחוקים, הבירוקרטיה והמיסוי – שאינם מכירים בצרכים המיוחדים שלו. מצב זה גורם לחברות רבות לרשום עצמן בחו"ל, למרות שעיקר פעילות ה"ייצור" מתרחשת בישראל.

כך יוצא שמדינת ישראל למעשה דוחקת החוצה את האנשים, העסקים והעתיד של תחום ההייטק. מדינת ישראל לא החליטה רשמית (בגיבוי מעשים) כי ענף ההייטק הוא עתידה של המדינה וכי יש לתמוך בו באותה העוצמה בה נתמכה החקלאות בעבר.

מאחר וממילא המדינה כל הזמן נמצאת ב"סיבוב" (כל פעם לכיוון אחר) ואין קו מנחה מרכזי, הרי שהאופורטוניזם חוגג – כאשר המפלגות מתפרקות לאינטרסים צרים עד לרמה של חברי כנסת (ייצוג סוגי יישובים (עיירות פיתוח מול קיבוצים), אמונות (דתיים מפלגים שונים מול חילונים), או סתם עבריינות – אין שום סיבה שמי שבאמת מגיע לו, לא יקח את הנתח שלו.

תעשיית ההייטק בישראל היא תעשיה עתירת ממון, אנשים מוכשרים, קשרי מסחר עם חו"ל, מוערכת ובעלת מוניטין ברחבי העולם.
אבל כל מה שהתעשייה הזו יודעת לעשות כלפי חוץ – היא נכשלה כשלון חרוץ כלפי פנים. הסנדלר הולך יחף.

הגיע הזמן שראשי החברות והארגונים של ההייטק בישראל יתארגנו, יעבירו קופה קטנה למעשי צדקה, יקימו צוותי עבודה – ויתחילו לדרוש מהממשלה והכנסת את שלהם.

ויש להשתמש בכל הכלים האפשריים:
•    התחלת מהלך להקמת משרד ממשלתי ייעודי להייטק – כולל הרצת מועמד מתאים לתפקיד (רצוי להכין שניים, אחד מכל מפלגה גדולה (ש"ס?), בכדי לכסות את כל האפשרויות)
•    העלאת קמפיין אשר יגדיר את ההייטק כיעד מספר אחד של מדינת ישראל
•    פעילות לוביסטים בכנסת
•    העברת חוקים תומכי הייטק – כגון הקלות מיסוי לעובדים ולעסקאות ועדיפות לחינוך ממוחשב (כולל אנגלית מוגברת).
•    סבסוד הקישור לאינטרנט, בכדי לקרב אוכלוסיות נוספות לנושא, ובכך להנמיך את הסף הנדרש לשימוש ברשת.
•    תמיכה מוגברת בהבאת חברות מחו"ל להקים בישראל מרכזי ייצור ופיתוח (כדוגמת מפעלי אינטל). פעילות זו גם תתרום בעקיפין לבטחון המדינה בגלל הקשר הישיר בין הבטחון ויציבות המדינה לבין התוצאות העסקיות של חברות אלו (מצורף קישור לכתבה קודמת שלי, "מגן הכסף", שעסקה בנושא זה).

אין שום סיבה שמה שאנו עושים כל כך טוב בעולם – לא נעשה בבית למען עצמנו ישירות, ובעקיפין גם למען המדינה.

אשמח אם תוסיפו במנגנון התגובות הצעות לדרכי פעולה ותעלו שמות למועמדים ראויים למשרת שר ההייטק הראשון בישראל.

בואו ונעלה (נשדרג?) את ירושלים על ראש שמחתנו.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

אוג 30

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

After Party

(פורסם ב-18/2/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

איך יודעים שהיתה מסיבה טובה? בסופה תמיד מגיעים שוטרים בכדי להרגיע את הקהל המשתולל, עקב תלונות השכנים. כך גם עם נאפסטר.

דרור כבר כתב את זה בעבר, והוא צדק – היא שכבה על הגדר בשביל כל הבאים אחריה. נאפסטר היתה תצוגת תכלית מרהיבה שביצעה הוכחת היתכנות מלאה, אולם היא לא רק שכבה על הגדר, אלא גם דרכה על כל מוקש.
אילו מר שון פאנינג היה מקבל ייעוץ טוב יותר – הוא לא היה מנגח ומעמיס על עצמו את כל תעשית המוסיקה. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את התוכנה לכל סוגי הקבצים, ולא רק לקבצי מוסיקה.
הוא בהחלט יכול ליטול לעצמו את התואר של מי שהפך את תוצרי תעשית המוסיקה לנחלת הכלל (Public Domain). השד הזה כבר לא יחזור לבקבוק.

חברות המוסיקה מעולם לא פנו כנגד הלקוח הסופי, אלא כנגד ערוצי הפצה לא מורשים, כלומר – אנשים וארגונים המתפרנסים משכפול לא חוקי של מוצרים מוגני זכויות יוצרים.
הם גם כנראה לא יעיזו לפנות כנגד הלקוחות, כי הם אלו שבסופו של דבר מכניסים את הכסף (אם כי לא הייתי סומך על זה, כי הדיגיטליות יכולה לעבוד גם לרעת האזרח הקטן).

עוד בשנות השמונים זכורני שהייתי מקליט שירים מהרדיו אל קלטות, ואח"כ מדיסקים אל קלטות, ודיסקים לדיסקים, וכן הלאה (כולל בין חברים) – והכל לשימוש פרטי, ובלי לקרוא חוקי זכויות יוצרים (שאני חושב שלא היו מצורפות לאלבומים, כמו היום לתוכנות…). אז הייתי פורע חוק? יכול להיות שכן. חברות התקליטים ידעו על המצב הזה? כנראה שכן. היה אכפת להן? כנראה שלא. כי לא היו להם את הכלים למנוע זאת והן הניחו כי מצב זה הוא הרע במיעוטו.
הבעיה היתה בזייפני הקלטות, שהוסיפו גם את הדיסקים.

רשת האינטרנט (בשילוב עם פורמט MP3) הקימה ערוץ הפצה אלטרנטיבי, דיגיטלי, ללא מרכז וללא פיקוח, אשר איפשר יצירת מספר עותקים לא מוגבל, כאשר כל עותק זהה למקור במאה אחוזים, והכל מגיע לכל נקודה בעולם בתוך דקות. מכונת השכפול הגדולה בעולם, והיא שייכת לכולם!

הבעיה של נאפסטר היתה בטכנולוגיה שלה, משום שהיא הייתה מתווך מרכזי שבלעדיו העסק לא יעבוד, וברגע שהחוק אוסר על פעילותה – לא ניתן לבצע את ההתקשרות בין התחנות הבודדות (Peers).
פרויקט גנוטלה לעומתה כבר הסיק את המסקנות וכעת כל סוגי הקבצים מותרים, והחיפוש נעשה מתחנה לתחנה (שזו צורה פחות יעילה מאשר מסד נתונים מרכזי, הניתן לשכפול באתרי מראה) – כך שנראה כי בצורה הזו לחברות התקליטים אין הרבה מה לעשות בכדי למנוע את השכפול.

חברות המוסיקה (ובקרוב הסרטים) הן עוד מתווך שנפל קורבן לרשת האינטרנט, המחסלת אותם בעקביות וביעילות.
החוקים הקיימים עדיין לא מותאמים לעידן הרשת, וגם אם יהיו חוקים חדשים, אני ספקן עד כמה הם יהיו יעילים ברשת עולמית.
כיום יש יותר חוקים מקומיים לכל מדינה, מאשר חוקים (או יותר נכון הסכמים) כלל עולמיים.
הניסיונות כיום לחוקק חוקי אינטרנט מקומיים בכל מדינה בכדי להתמודד עם הרשת הם בבחינת "עוד מאותו הדבר", והחלתם תהיה קשה עד בלתי אפשרית.
הביזור הגורם לאותם נושאים להיות מטופלים בצורה שונה (או לא מטופלים בכלל) במדינות שונות, יוצר אנרכיה כאשר מנסים להחיל אותם ברמה העולמית.

הקושי לקבוע את החוק אשר יהיה הקובע, מיקום העבירה (מחשב הלקוח בישראל, הנתבים בחמש מדינות, השרת ביפן, החברה רשומה באיי ברמודה…), ותחום השיפוט – יגרום לחברות הותיקות ולשלטונות להתאחד ברמה עולמית.
בגלל שהרשת הפכה את עולמנו ל"כפר קטן" הרי שהצורך בשלטון וחוקים מרכזיים מתגבר. כמובן שכל מדינה ושלטון ישאפו לשמור על מסגרת עצמאית ככל שניתן, אולם לא יהיה מנוס מהתחלה של שיתופי פעולה ברמה העולמית.
כמו שקיים היום בית הדין הבינלאומי בהאג (עם כמה שיניים שנשארו לו…), יהיה צורך ברשות עולמית להגבלים עסקיים (בייחוד כאשר כעת יש מיזוגים חובקי עולם, כמו בתעשיות הרכב (דיימלר-קרייזלר) והבידור
(AOL-WARNER) וגופים דומים.
הצורך בתיאומים והתאמות יקטן ככל שההסכמות והחוקים יהיו עולמים, וזה יגביר את יעילות החוק והשלטון, בין אם זה יהיה לטובתנו או לרעתנו.

אין ספק שככל שהגוף גדול יותר, כך הוא נע לאט יותר – וכך גם מדינות. הם מעכלות את רעיון האינטרנט והשלכותיו לאיטן, אך בעתיד גם הן יבינו שאין ברירה, וצריך לבצע התאמות ושינויים.

.

אחד מהדברים המעטים שאני זוכר מלימודי האקדמיה שלי (תקשורת ומנהל עסקים) הוא שאחד מהמרצים אמר ש"99% מהאנשים בעולם רק "מתחזקים" אותו, והאחוז הנותר הם אלו אשר מקדמים ומשנים את העולם". כבר אז הסכמתי איתו, ודעתי לא השתנתה מאז.

אין ספק שבמסגרת האחוז הזה נמצאים הממציאים והאמנים. לכאורה הם שונים בתכלית, אולם אם נביט מקרוב נראה כי אלו צדדיו המנוגדים של אותו מטבע.

שניהם יוצרים, רוצים בהכרה, אהדה ואהבה של הקהל הרחב והמקצועי, ואם אפשר גם כסף – מה טוב.
כמובן שההכשרות הנדרשות הן שונות, ותהליך היצירה שונה בתכלית, אך היצירה היא הבסיס המשותף.

בכדי לעודד אנשים אלה ל"קדם" את האנושות ולתרום לה – נתנו להם הגנות: "זכויות יוצרים" לאמנים, ו"פטנטים" לממציאים.

מצב של האמנים הרבה יותר טוב משל הממציאים:

האמנים מקבלים הגנה מרגע שיצירתם מוכנה, ואין הם צריכים לבצע תהליך ארוך של בדיקה והוכחת ייחודיות (אם כי ייחודיות בהחלט נדרשת).
הממציאים צריכים להסביר בדיוק כיצד פועלת המצאתם, להוכיח כי היא ייחודית, ולהוציא סכומים נכבדים בכדי לקבל אישור על פטנט.

האמנים מקבלים הגנה לתקופה ארוכה המורכבת מכל ימי חייו של היוצר (או יותר נכון – מרגע סיום היצירה) ועוד 70 שנה מיום פטירתו של היוצר.
הממציאים מקבלים רק 15 שנה מקבלת האישור לפטנט (מגבלה זו נועדה בעיקר בכדי להבטיח כי האנושות לא תחכה זמן רב לשימוש נפוץ בפתרונות אשר יכולים להיות קריטיים לקיום האנושי).

בעוד אמנים רשומים כמקור היצירה, ובהתאמה מקבלים תמלוגים, הרי שממציאים רבים רק רשומים כמקור היצירה, אולם הבעלות המלאה עליה (והרווחים בהתאמה) הם של החברות בהם מועסקים הממציאים, אשר אינם מרוויחים דבר.

האמנים מהווים לרוב חלק בלתי נפרד מהיצירה (בייחוד בתחומים הדורשים את נוכחות האמן לביצוע היצירה: שירה, תיאטרון, סרטים), כך שההערכה לה הם זוכים היא חזקה ורחבה יותר (וכך הם יכולים להרוויח עוד כסף על ידי ניצול המוניטין שלהם במסגרת פרסומות), בעוד שהממציאים לרוב נותרים בצל, ובמקרים הטובים זוכים לאזכור בספרי המדע וההיסטוריה.

מהנתונים לעיל עולה כי למרות שהם ב"מצב קשה" בעקבות גזל זכויות יוצרים ועושק חברות המוסיקה – הם עדיין במצב טוב ביחס ליוצרים אחרים בחברה האנושית. חברות המוסיקה עשו עבודת שיווק מעולה, אולם יצרו היררכיה קשיחה בפופולריות של האמנים – דבר שהיטיב עם מעטים ודחק רבים מחוץ למעגל העושר, בין אם בצדק ואם לאו (על טעם ועל ריח…).
יהיה קשה יותר לאמן מוכשר לשווק עצמו דרך הרשת בלבד, ללא הדחיפה המסיבית של חברת מוסיקה המאמינה בו (וכן, לוקחת את ה"קופון" שלה). כך שהרשת היא גם הזדמנות, אך גם מכשול.

אנו חייבים להכיר תודה לאנשים אלו, ולדאוג כי הם ימשיכו ליצור ולהפיק מעצמם את המיטב, ולשם כך אנו חייבים לדאוג כי הם יתוגמלו היטב על מאמציהם. ככל שנוכל לעשות זאת וגם לנפות את המתווכים בין צרכני היצירה לבין היוצרים – כן ייטב לכולנו.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...

אוג 30

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

Free Falling

(פורסם ב-24/1/2001. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)
.

קראתי את מופע היחיד שנתן אייל בנימין לנתן ליפסון.
מה אני אגיד לכם? אכן מר בנימין מבצע ניתוח מעמיק של מודל החינם והפרסום, אולם אני חושש כי מספר פרטים ראויים לבחינה נוספת:

א.    המחירים הנגבים תמורת פרסום בעיתונות, טלוויזיה ושלטי חוצות אינם בכלל בליגה של פרסום באינטרנט, ולבטח בחברה קטנה כמו סרפרי. אם הכסף שסרפרי מקבלת תמורת שטחי הפרסום שלה אכן מכסים את עלויותיה ואף מביאים לרווח – אז כל הכבוד, אולם אני ספקן. נשמח לשמוע מספרי אמת.

ב.    אין ספק שעניין ותשומת לב הם הדרך לחשיפה לפרסומות, וכמובן שרשת האינטרנט מספקת זאת בשפע, אולם הדרכים להתחבר לרשת רבות מספור, מדוע דווקא להשתמש בשירותי סרפרי? הרי אתר הבית שלהם הוא לא בדיוק שיא החדשנות או מרכז העניינים.
התוכן המעניין בוודאי לא יגיע מסרפרי עצמה.

ג.    אה, זה בחינם! נכון, אבל זה מאוד לא "שקוף למשתמש", והתוכנה שסרפרי פיתחו והשירות סביבה היו גרועים להחריד.
אני בעבר ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל בשלב מסוים נגמרה לי הסבלנות: בעיות בהתחברות, התנתקויות תכופות ולא מוסברות (שתי תופעות שמשום מה לא קורות בכלל אצל הספקים הגדולים), תוכנה שתופסת כל הזמן כמעט מאה אחוזים מניצולת המעבד.

בגלל מודל החינם, התמיכה היא על ידי חברה חיצונית ובתשלום, עובדה זו בצירוף הבעיות הנ"ל הביאו לתגובות קשות של משתמשים.
נסו להכנס לפורום התמיכה של סרפרי ותראו את התלונות. בעבר זה היה אפילו יותר גרוע ואנשי התמיכה היו יותר סבלנים בהשארת הודעות עצבניות של הגולשים, אולם כעת נראה כי החגורה הודקה.
במצב כזה – השירות אמנם מעניק ערך ללקוח (החיבור חינם) אולם מצד שני גוזל ממנו משאבים אחרים או מקשה עליו את קבלת הערך – ובכך ממעיט מהיתרון המובטח וגוזר על עצמו מיאוס.
עם כל הכבוד לחינם, בסוף זה נמאס לי, והייתי מוכן לשלם את ה-19 דולר לספק שלי, ורק שתהיה לי התחברות מיידית, רציפה ומעבד המחשב שלי יעבוד בשבילי.

ד.    נראה כי חלק מהפרסומות שהופיעו בתוכנה של סרפרי הובאו מחו"ל בכדי למלא חלל ריק (כמו מסע שכנוע של ממשלת ארה"ב להורות טובה יותר של אבות), ואפילו כאשר לפעמים לחצתי על פרסומות מסוימות – הדפדפן הגיע לשום מקום (ייתכן ומצב זה באחריות מפיק הפרסומת, אולם גם ייתכן כי היו אלו פרסומות משומשות וישנות שנאספו באקראי).

ה.    "ובתנאי שיתחילו את הגלישה מפורטל הבית שלה". ראשית, יש אפשרות סבירה שהשיטה הזו תגרום לכך  שהגולש ייחשף רק לשער הבית (ואגב, כאשר נכנסתי לאתר של FreeServe, המודעה היחידה בו היתה של חברת האם, Dixons – בשביל זה שווה להקים אתר וספק אינטרנט חופשי?). כמה אתה יכול להרוויח רק מחשיפה רק לדף הבית?
משום מה ברישום לסרפרי (כאשר אני נרשמתי) לא הוזכרה העובדה המעצבנת שמייד לאחר החיבור – התוכנה פותחת את הדפדפן עם דף השער של סרפרי. החוצפה הזו הסתננה בעזות מצח תחת חסות החינם.

ו.    "בסוף הדרך מחכה עוצמה כלכלית" – לא במחירים של פרסומות אינטרנט. אפילו YAHOO הגדולה סובלת כיום מירידה בהכנסות מפרסומות, אז סרפרי הקטנה (שיש לה הוצאות של ספק אינטרנט) תגיעה ל"עוצמה כלכלית". נו, באמת.

ז.    "רובם ככולם מפסידים" מול "כלומר, זה כן עובד". זבוב בלי רגליים לא שומע. כאשר הספקיות הגדולות בישראל כל הזמן מורידות מחירים לתחתיות חדשות ונאלצות להשלים הכנסה בשירותים משלימים – אז אצל סרפרי "זה כן עובד"?

מר בנימין, אני מתאר לעצמי שיש סיבה לעיתוי הנאום שנתת למר ליפסון.
רצית להעביר מסר למשקיעים שלך – שאתה יודע מה אתה עושה, שאתה חלק מההיסטוריה של התקשורת העולמית, שמובטחת לך ולמשקיעים "עוצמה כלכלית", שעשו את אותו הדבר לפניך.

אני מתאר לעצמי שהסיבה העיקרית נוגעת ל"זמן החמצן" שנותר לך במיכלים. אני יכול להגיע לך, שמצידי – לקוח לשעבר, החמצן שלך כבר נגמר מזמן.

גרועחלשבסדרטובמצוין (איש לא דירג תוכן זה עדיין. היו אתם הראשונים!)
Loading...