מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

מגן הכסף

(פורסם ב-5/12/2000. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)

בימים אלה, כאשר "המצב" עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות (חוץ ממלחיץ ומדכא) כדאי לראות זווית קצת אופטימית ומפתיעה – כיצד ההייטק שומר עלינו.

כיום, בניגוד לשנים קודמות בהם היינו בעימות צבאי מול מדינות ערב, יש לנו בעלי ברית נוספים העומדים לצידנו – המשקיעים מחו"ל.

מארץ מחוסרת משאבים טבעיים משמעותיים (חוץ מצרות) – הצלחנו לפתח תעשייה שלמה, אשר גדלה כל הזמן – הנסמכת על ידע, יצירתיות וחוכמה.
בישראל כיום יש מגוון רחב של פעילויות הייטק – מרמת חברות ה-Seed, דרך מרכזי מחקר ופיתוח ועד למפעלי אינטל וטאואר.
גם חברות בעלות שם עולמי מושקעות כאן: מיקרוסופט, IBM, CA ועוד.

ההשקעות העצומות שנעשו עד היום בתחומי ההייטק השונים בישראל, והרווחים שהופקו בחלק מהמקרים ביססו את מעמדה של ישראל כשניה רק ל"סיליקון ואלי" שבקליפורניה.

מצב זה מכריח את המשקיעים והחברות לעקוב באופן רצוף אחר המתרחש בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית, וכעת – גם במצב הביטחוני.
אין לי ספק שכל מי שהמליץ ללקוחות שלו או לחברה שלו לבצע השקעות בישראל בעת שיחות השלום עם הרשות הפלסטינאית – נע כעת באי-נוחות בכסאו.

אני משער שכל מי שהשקיע בשנים האחרונות בהייטק הישראלי הדחיק במידה מסוימת את הרקע של הסכסוך הישראלי-ערבי לטובת תקוות השלום והשגשוג.

אינטל, למשל, לקחה על עצמה סיכון עצום בהקמת מפעל מעבדים בישראל (שלא לדבר על שאר השקעותיה בארץ): רק חסר שהמצב ידרדר עוד במעט בכדי לעצור את פעילות המפעל ו/או את יצוא המעבדים אל מחוץ לישראל.
שלא לדבר על מצב לוחמה שיכול לפגוע במפעל – פגיעה לטווח ארוך.
נוכל גם לשאול למה אינטל הקימה מפעל באירלנד ולא בצפון-אירלנד? (רמז: IRA).

תארו לכם מה תהיה השפעת מצב שכזה על התחזיות העסקיות של החברה, על ההתחיבויות שלה, המניות והמוניטין שלה.
הדמיון מתחיל להשתולל.

המילה "בועה" שוב עולה.
אופטימיות מוקדמת מדי של המשקיעים לגבי הסטטוס הגיאו-פוליטי של המזרח התיכון גרמה להם לשפוך עלינו כסף, בלי ערבונות של ממש מצד השכנים או הוכחת יציבות לאורך תקופה נאותה.
דבר מעניין נוסף הוא שאם בעבר לא היה איזון באינטרסים הכלכליים של העולם במזרח התיכון, בין ישראל למדינות ערב – הרי שכעת יש איזון.

בעבר, וגם היום, נשארו הנפט ותוצריו חומרי גלם חשובים לתעשיית האנרגיה העולמית – ורובו עדיין מופק במזרח התיכון, כולל העתודות העולמיות.
לאחרונה התחילו דיבורים באיפ"ק (איחוד המדינות הערביות המפיקות נפט) על שימוש ב"נשק הנפט" – האמברגו, כמו בשנות ה-70 העליזות.
מזל שיש חברות מתונות בארגון, כמו מצרים – המזכירות כי לכל נשק יש תחמושת, המתבזבזת בעת השימוש בנשק – וכאשר לא מוכרים – לא נכנס כסף, ובכלל – להסתבך עם ארה"ב זה לא ממש בריא.

אולם, כיום לישראל יש משקל נגד משמעותי המגולם על ידי המשאב האנושי המצוין (והמצומצם) שלנו – המביא למכירות הייטק.

העולם, ובעיקר ארה"ב, צריכים לשמר את המזרח התיכון במצב יציב בכדי להחזיק את המקל בשני קצותיו – להמשיך ולקנות נפט במחיר סביר וגם לטפח את חממת המו"פ של ישראל.
יש כאן בהחלט קונפליקט מעניין בין "עולם ישן" ל"עולם חדש" (ניתן בהחלט להחליף את המילה "עולם" ב"כלכלה"), בין שני הפכים של הכלכלה העולמית, והכול אצלנו – רק במזרח התיכון, רק היום.

כל מי שיש לו יד ודולר בישראל – מעוניין כיום לשמור על השקעותיו.
הבעיה היא שרבות מן ההשקעות לא ניתנות למשיכה. הן מגולמות בעיקר ככוח-אדם איכותי (שאינו מעוניין או אינו יכול לעבור מיידית לחו"ל) וכמפעלי ייצור בסדרי גודל שונים.

היכולת של המשקיעים להגן על השקעתם כיום היא מצומצמת למדי (טלפון לבשאר? Email לחתאמי?) והפעולות העומדות לרשותם יכולות להתמקד במגרש הביתי שלהם על ידי השפעה על מקבלי ההחלטות בארצם – לטובת הרגעת המצב באופן ישיר ולטובת ישראל באופן עקיף.

במידה וחס-וחלילה יתדרדר המצב לעימות צבאי – טוב לדעת שיש לנו ידידים שירצו לעזור לנו, ולו בגלל שהם יודעים באיזה צד של פרוסת הסיליקון מרוחה החמאה.