מסכים

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

מסכים

(פורסם ב-10/12/2000. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות.
הם שינו את הכותרת ל"המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי")

השבוע, בדרכי חזרה הביתה, באיילון צפון, הרגשתי פתאום משהו מוזר.
משהו היה חסר לי ליד גני התערוכה.
הסתכלי בחדות ימינה והבנתי. הוא נעלם. פשוט ראיתי את הבתים מאחוריו, והוא איננו.
המסך הלבן של הדרייב-אין.

כבר הרבה זמן שאני רואה שהוא למעשה סגור, ואינו מקרין סרטים.
שעושים שם עבודות. אבל המסך עוד היה.

בשבת הלכתי ליומית של אחה"צ עם אשתי (בקולנוע קטן וסגור). אחרי הסרט נסענו לדרייב-אין. כבר היה חשוך, אבל לא ויתרנו.
חשבנו שאולי ניתן יהיה להיכנס ולראות מה קורה שם.
אבל לא, חסמו את כל הכניסות.

ככל שידוע לי השטח מיועד להיות חלק מגני התערוכה. שיהיה מקום להגדיל את תערוכות המחשבים והתקשורת הבאות. המסך הגדול מפנה מקום למסך האישי.

כל הדרך חזרה נזכרנו איך כשהיינו ילדים היינו מתרגשים ונהנים לראות שם סרטים.
התשלום לשומר בבודקה שנראה כמו תחנות התשלום לכבישי אגרה, הנסיעה המצחיקה על הבמפרים, ההתלבטות היכן לחנות, לבדוק אם הרמקולים עובדים בכלל (בדרך כלל הם לא עבדו, ואם כן הם היו פשוט גרועים), לפרוש שמיכה על מכסה המנוע ולשבת עליו, לאכול את הפופקורן / נקניקיה / המבורגר השמנוניים והמגעילים – ולהיות הכי מאושרים בעולם.
הסרט כבר לא היה חשוב – במילא לא כ"כ שמעו מהרמקולים, מכוניות הבהבו על המסך באורות גבוהים וגם צפרו.
זה היה שילוב של סרט עם פיקניק בחיק הטבע העירוני.

הריסתו של הדרייב-אין זרקה אותי איזה 20 שנה אחורה, והתחלתי להיות נוסטלגי (ממרומי 30 שנותיי, 8 שנות נישואיי ושלושת ילדיי) ולחשוב איזה דרך עברנו מאז.

המלאכיות היו של צ'רלי, צ'רלי היה וחצי וליזהר כהן היה אפרו, לא היו אז מחשבים אישיים בבתים, לא אינטרנט ולא פס רחב – מקסימום משחקי טלוויזיה ביתיים של "אטארי" – עם קלטות המשחקים המצחיקות והג'ויסטיק הכי קשיח בעולם (זו היתה הדמיית Force Feed-Back למוט הילוכים של רנו 4, רק שלא ידענו זאת עד שהתגייסנו).

היינו אז הרבה יותר "בחוץ", יותר "ביחד".
אז לא היינו צריכים לשים את המילים האלו במירכאות כפולות.
משחקי האטארי התחילו להכניס אותנו פנימה, ולהרבה זמן, מול מסך הטלוויזיה.
אני זוכר שעות של קרבות טנקים מול מירון, חבר הילדות שלי – כאשר אנו מנסים לחשב זוויות של פגזים שיפגעו בקירות ואח"כ בטנק היריב, אשר יסתובב במקומו כסביבון ויגרום לצלף אושר גדול וצחוק מתגלגל.

מאז אנחנו רק נכנסים יותר ויותר פנימה, אל עצמנו, אל הישיבה מול המחשב, ובקרוב גם נתחיל לעבוד מהבית.

משום מה עולה בי הדימוי של הזומבים נטולי הרצון העצמי, היושבים מול מסכים תכלכלים ללא תנועה. דימוי המוכר לנו מהרבה סרטים ופרסומות המציגים את העתיד בגוון שלילי – על בסיס "1984‏" של ג'ורג' אורוול.
עד כמה אנחנו, מבלי משים, נסחפים לעבר מימוש הדימוי הזה?

אם ננסה רגע לבצע חוויה חוץ גופית ולצאת לרגע מעצמנו ולראות את עצמנו מהצד – מה נראה?

אני משער שנראה שאנו יושבים הרבה שעות מול המסך, מתקשרים עם אחרים דרך המחשב או הטלפון – ומקיימים רק מעט מגע אנושי אמיתי, וגם אז – כי אין ברירה (ישיבות, פגישות עם לקוחות, ארוחות צהריים).
נסו לבדוק מה יש בתפריטי הסימניות וההיסטוריה של הדפדפנים שלכם, גם בבית וגם בעבודה – האתרים שאנו בוחרים לחזור אליהם הם שיקוף די טוב של זהותנו.
(מסך) המחשב הופך להיות הראי שלנו, החלון שלנו לעולם.

נכון שתמיד יש בחירה – מי שהוא חברתי באופיו יחפש את המגע האנושי וידאג להיות בקשר חברתי בעל נוכחות פיזית, ומי שלא – האינטרנט והמחשב נותנים לו סיבות מצוינות להיות לבד ולמלא את זמנו.

יהיו שיאמרו שהאינטרנט מאפשר לנו להרחיב את רשת הקשרים החברתיים שלנו בקלות (אפילו על פני כל העולם, דבר שקודם היה כמעט בלתי אפשרי) ולשמר קשרים קיימים. זה נכון – אבל זה קשר וירטואלי (בייחוד קשרים חדשים שאינם בעלי מימד פיזי), שאינו חושף אותנו יותר מכפי שנרצה. יש לנו הרבה שליטה על מאפייני הקשר.
האינטרנט מאפשר לנו לרמות את עצמנו בקשרים חברתיים מדומים, ובכך לפטור את עצמנו מליצור קשר חברתי שאינו תלוי בעכבר ומקלדת.

כמה מכם נפגשו במציאות עם מישהו שהכירו באינטרנט? בכמה מקרים כאלו נוצרה חברות / אהבה אמיתיים?
קשה לי להאמין שמתוך צ'טים באתרים שונים או ב-ICQ בין "הענק הירוק" ל"נסיכה מיפן" יכול להתרקם סיפור של ממש (אולי בתוך רצועת קומיקס).

ייתכן וככל שהטכנולוגיה תתקדם (פס רחב, שיחות וידיאו וקול ברמה סבירה, מכשירי חישה) נוכל לדמות בצורה טובה יותר מפגש חברתי ממוחשב מרחוק. אבל נראה לי שזה לא יושג בתקופתי.
וזה אולי המזל שלי, אבל מה אני יודע – אני בסך הכל נוסטלגי עם רגל אחת במציאות.
.

ככה, כמה קישורים בשביל ההמחשה:

מוזיאון ההיסטוריה של אטארי. אתר מושקע שלבטח יעלה לכם חיוך רחב ומטופש על הפנים.
אתרי משחקי ATARI ב-ONLINE. יש Kaboom! (מצריך פלאש)

.

והערה לסיום:

בארץ חמה כמו שלנו זה פשע שאף אחד לא מקים דרייב-אין כמו שצריך.
יזם שילמד את הנושא ברצינות בארה"ב ויפתח בארץ דרייב-אין מושקע – מובטח לו לפחות לקוח אחד, שיביא גם את ילדיו – שיראו על מה אבא גדל, ולא יבינו לאן הוא סוחב אותם ומה הוא רוצה מהם.

מגן הכסף

מאמר נוסף שכתבתי ל-TheMarker. הסבר במאמר הראשון.
כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

מגן הכסף

(פורסם ב-5/12/2000. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)

בימים אלה, כאשר "המצב" עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות (חוץ ממלחיץ ומדכא) כדאי לראות זווית קצת אופטימית ומפתיעה – כיצד ההייטק שומר עלינו.

כיום, בניגוד לשנים קודמות בהם היינו בעימות צבאי מול מדינות ערב, יש לנו בעלי ברית נוספים העומדים לצידנו – המשקיעים מחו"ל.

מארץ מחוסרת משאבים טבעיים משמעותיים (חוץ מצרות) – הצלחנו לפתח תעשייה שלמה, אשר גדלה כל הזמן – הנסמכת על ידע, יצירתיות וחוכמה.
בישראל כיום יש מגוון רחב של פעילויות הייטק – מרמת חברות ה-Seed, דרך מרכזי מחקר ופיתוח ועד למפעלי אינטל וטאואר.
גם חברות בעלות שם עולמי מושקעות כאן: מיקרוסופט, IBM, CA ועוד.

ההשקעות העצומות שנעשו עד היום בתחומי ההייטק השונים בישראל, והרווחים שהופקו בחלק מהמקרים ביססו את מעמדה של ישראל כשניה רק ל"סיליקון ואלי" שבקליפורניה.

מצב זה מכריח את המשקיעים והחברות לעקוב באופן רצוף אחר המתרחש בכלכלה ובפוליטיקה הישראלית, וכעת – גם במצב הביטחוני.
אין לי ספק שכל מי שהמליץ ללקוחות שלו או לחברה שלו לבצע השקעות בישראל בעת שיחות השלום עם הרשות הפלסטינאית – נע כעת באי-נוחות בכסאו.

אני משער שכל מי שהשקיע בשנים האחרונות בהייטק הישראלי הדחיק במידה מסוימת את הרקע של הסכסוך הישראלי-ערבי לטובת תקוות השלום והשגשוג.

אינטל, למשל, לקחה על עצמה סיכון עצום בהקמת מפעל מעבדים בישראל (שלא לדבר על שאר השקעותיה בארץ): רק חסר שהמצב ידרדר עוד במעט בכדי לעצור את פעילות המפעל ו/או את יצוא המעבדים אל מחוץ לישראל.
שלא לדבר על מצב לוחמה שיכול לפגוע במפעל – פגיעה לטווח ארוך.
נוכל גם לשאול למה אינטל הקימה מפעל באירלנד ולא בצפון-אירלנד? (רמז: IRA).

תארו לכם מה תהיה השפעת מצב שכזה על התחזיות העסקיות של החברה, על ההתחיבויות שלה, המניות והמוניטין שלה.
הדמיון מתחיל להשתולל.

המילה "בועה" שוב עולה.
אופטימיות מוקדמת מדי של המשקיעים לגבי הסטטוס הגיאו-פוליטי של המזרח התיכון גרמה להם לשפוך עלינו כסף, בלי ערבונות של ממש מצד השכנים או הוכחת יציבות לאורך תקופה נאותה.
דבר מעניין נוסף הוא שאם בעבר לא היה איזון באינטרסים הכלכליים של העולם במזרח התיכון, בין ישראל למדינות ערב – הרי שכעת יש איזון.

בעבר, וגם היום, נשארו הנפט ותוצריו חומרי גלם חשובים לתעשיית האנרגיה העולמית – ורובו עדיין מופק במזרח התיכון, כולל העתודות העולמיות.
לאחרונה התחילו דיבורים באיפ"ק (איחוד המדינות הערביות המפיקות נפט) על שימוש ב"נשק הנפט" – האמברגו, כמו בשנות ה-70 העליזות.
מזל שיש חברות מתונות בארגון, כמו מצרים – המזכירות כי לכל נשק יש תחמושת, המתבזבזת בעת השימוש בנשק – וכאשר לא מוכרים – לא נכנס כסף, ובכלל – להסתבך עם ארה"ב זה לא ממש בריא.

אולם, כיום לישראל יש משקל נגד משמעותי המגולם על ידי המשאב האנושי המצוין (והמצומצם) שלנו – המביא למכירות הייטק.

העולם, ובעיקר ארה"ב, צריכים לשמר את המזרח התיכון במצב יציב בכדי להחזיק את המקל בשני קצותיו – להמשיך ולקנות נפט במחיר סביר וגם לטפח את חממת המו"פ של ישראל.
יש כאן בהחלט קונפליקט מעניין בין "עולם ישן" ל"עולם חדש" (ניתן בהחלט להחליף את המילה "עולם" ב"כלכלה"), בין שני הפכים של הכלכלה העולמית, והכול אצלנו – רק במזרח התיכון, רק היום.

כל מי שיש לו יד ודולר בישראל – מעוניין כיום לשמור על השקעותיו.
הבעיה היא שרבות מן ההשקעות לא ניתנות למשיכה. הן מגולמות בעיקר ככוח-אדם איכותי (שאינו מעוניין או אינו יכול לעבור מיידית לחו"ל) וכמפעלי ייצור בסדרי גודל שונים.

היכולת של המשקיעים להגן על השקעתם כיום היא מצומצמת למדי (טלפון לבשאר? Email לחתאמי?) והפעולות העומדות לרשותם יכולות להתמקד במגרש הביתי שלהם על ידי השפעה על מקבלי ההחלטות בארצם – לטובת הרגעת המצב באופן ישיר ולטובת ישראל באופן עקיף.

במידה וחס-וחלילה יתדרדר המצב לעימות צבאי – טוב לדעת שיש לנו ידידים שירצו לעזור לנו, ולו בגלל שהם יודעים באיזה צד של פרוסת הסיליקון מרוחה החמאה.

כתוב(ת) ברוח

הקדמה הכרחית:
לפני שנים רבות, בשנות הבועה העליזות, בין 2000 ל-2001, העלו אותי עורכי Themarker.com ממגיב קבוע לכותב אורח.
23 טורים פרסמתי שם, עד שתלאות החיים לא אפשרו לי עוד לעמוד בקצב של טור בשבוע, ונאלצתי להפסיק.
הטורים פורסמו שם בהתחלה באופן חופשי, ולאחר מכן הפכו, לתקופה ארוכה, למוצר שיש לרכוש בטבין ותקילין, אך לאחרונה הם חזרו להופיע בחינם.

בתקופה שהטורים היו סגורים לרכישה בתשלום, הספקתי להעלות חלק מהם לאתר שלי ב"רשימות", אולם לא הספקתי את כולם. מכיוון שרובם עוסקים בטכנולוגיה, מחשבים, אינטרנט ותקשורת – רובם יועלו לאתר זה. השאר, חלקם הקטן, עוסקים באבטחת מידע, והם יועלו במסגרת קטגוריה ייחודית בבלוג אבטחת המידע שלי.

אני אעלה אותם לפי סדר הופעתם הכרונולוגי.

כל המאמרים שנכתבו ל-TheMarker זמינים בקטגוריה משלהם.

.

כתוב(ת) ברוח

(פורסם ב-26/11/2000. קישור לפרסום המקורי, שם יש גם תגובות)

אם היו אומרים לכם לגור כל יום במקום אחר, הייתם מסכימים?
קרוב לוודאי שלא (וגם הייתם מוסיפים קללה עסיסית ותנועת יד מאיימת).

אבל זה בדיוק מה שקורה כיום כאשר אתם מתחברים לאינטרנט (בחיבור בחיוג).
בכל התקשרות לספק האינטרנט שלכם אתם מקבלים כתובת IP שונה ואקראית.זה לא ממש מטריד אתכם, נכון?- העיקר שאפשר להתחבר לכל מקום באינטרנט.
למה זה לא חשוב לנו לקבל כתובת קבועה? הרי אנחנו לא עסק?

אם חשבתם שיש יתרון בכך שהכתובת המשתנה הזו מעניקה לכם אנונימיות ומתירה לכם לעשות ככל העולה על רוחכם?- תשכחו מזה.
בנוסף לכתובת ה-IP "מעניק" לכם ספק הגישה גם כתובת שמית ייחודית, שאינה קשורה לשם המחשב שלכם בפועל (כך שאם שם המחשב שלכם הוא notyourbusiness – איש לא יוכל ליהנות משנינותכם).
השם בדרך כלל כולל את שם הספק, שרת הגישה אליו התחברתם ומספר סידורי.
הכתובת והשם נשמרים בקבצי הרישום של הספק, וכך גם ברישומים של רבים מהאתרים אליהם אתם נכנסים.
כל גולש המבין מעט ב-TCP/IP יכול לגלות שם זה, לגלוש מיד לאתר הבית של הספק שלכם, ולספר לו מה עשיתם.
עשיתם בעיות? התנהגתם לא יפה? התלוננו עליכם?- בזריזות רבה הספק יפנה אליכם אצבע מאשימה, ויהיה לכם קשה מאוד להכחיש.

בעתיד הקרוב, כאשר נתחבר בחיבור קבוע – אין סיבה שגם כתובתנו באינטרנט לא תהיה קבועה. למעשה, היא בהכרח תהיה קבועה.
אופנת ה-Peer to Peer, שהציתה נאפסטר, תאפשר לכם לבצע את כל הפעולות ללא תיווך, הן מהמחשב החוצה והן מבחוץ פנימה:
1. הפעולות הרגילות של העברת קבצים, דואל, שיחות מקוונות (טקסט, קול, וידיאו).
2. תוכלו להתקשר למחשב שלכם מחברים או מהעבודה (או מכל מקום אחר בעולם) ולעשות הכל. אפילו תוכלו להשתלט מרחוק על המחשב ולעבוד עליו כאילו אתם יושבים מולו.
3. כעת גם יוכל המחשב שלכם להיות שרת לכל מטרה ולכל דיכפין: דואל, אתר בית ועוד.

רק שעתיד לחוד והווה לחוד.
כיום יש אפשרות להתחבר עם מודם ללא הגבלת זמן. אבל לקוח פרטי שרוצה כתובת קבועה – צריך לשלם בשבילה מאות דולרים.
היפה בכל העניין שכעת לא יהיה לספקים ברירה – הם יאלצו לספק לכל לקוח המתחבר בחיבור קבוע – כתובת IP קבועה כחלק מההתקשרות.

החוסר בכתובת קבועה השאיר עד היום את הכוח בידי ספק הגישה, חברות השירותים והאתרים הייעודיים: "רוצה כתובת קבועה? רוצה אתר קבוע? דוא"ל?- בוא תקנה אצלנו. אנחנו נדאג לך". לא הייתה שום אפשרות להקים נוכחות וירטואלית קבועה ומכובדת בכוחות עצמנו – בביתנו ובשליטתנו המלאה, או עם עזרה מעטה מבחוץ.
מצב זה גורם לבעיות רבות למשתמש הפרטי:
1. המידע שלך תמיד מאוחסן "בחוץ". באחריות זרים, במקום כלשהוא בעולם. החברה נסגרה? נעלמה? אין לך גיבוי? – Hasta La Vista, Baby !
2. המידע הוא לא רק שלך. אתה לא יודע מי עוד צופה בו / מעתיק אותו. יש הסכם פרטיות? קראת אותו? אתה יכול לפקח שהוא מתבצע? – גורנישט. גם אמזון ה"מכובדת" לא מזמן ניסתה להכריז שהמידע שבידיה על לקוחותיה הוא למעשה שלה וניתן למכירה (גם YAHOO עשתה דבר דומה לגבי אתרי בית של משתמשים עם רכישת GeoCities). כלומר, "שלך – שלי, שלי – שלי".
3. אתה לא מתנהג יפה?- ספק האתר לא חושב שאתה מספיק מוסרי לטעם עורכי הדין שלו?- אתה היסטוריה. תמצא לך מקום אחר.
4. הספק מעלה מחירים, משנה תנאים?- זכותו. רק שלך אין תמיד (יותר נכון – תמיד אין) כוח להתחיל לקרוא לחברת ההובלות ולהתחיל את כל הווג'רס של העברת האתר, כתובתו, כתובות הדואל הנלוות ועוד.

מצב שכזה מונע פלורליזם אמיתי ברשת, אשר יאפשר לכל אדם או משפחה להקים להם נוכחות וירטואלית בשליטתם המלאה. כך גם נמנעת האפשרות להקמת עסק ביתי וירטואלי עצמאי לחלוטין (מלבד הגישה ההכרחית לרשת).

אין ספק שהחזקת אתר ותוכנות שרתים בבתים ובעסקים ביתיים אינה הדבר הכי פשוט וזול בעולם – אבל לא כל דבר חייב להיות ברמה של חברה בינלאומית, יש הרבה גוונים בדרך. אף אחד לא מבטיח לכם שהאתר שלכם אצל ספק הגישה בהכרח מתוחזק טוב יותר או מוצג יותר מהר לגולש.

השאלה פה היא שאלה של שליטה, עצמאות ואחריות – יש להן מחיר, אך הן שוות הרבה.

אבל, חברות מסחריות לא מוותרות בקלות.
ספקי גישה בחו"ל (ויש להניח שהנוהג יאומץ גם בארץ) אוסרים, כחלק מהסכם ההתקשרות, על בעלי חיבור קבוע – להקים שרתים לגולשים מהאינטרנט באתר הפיזי של הלקוח.
למה? הטיעון נשמע הגיוני – "אנו רוצים להבטיח מהירות גלישה לכם ולשאר הגולשים ולמנוע עומס על הרשת שלנו". בולשיט. הן רוצות לשמור את הכוח והכסף אצלן.
הרי החברות לא מתחייבות, משפטית, למהירות גלישה. מסיבה פשוטה – הן כיום לא יכולות ולא ערוכות לקיים הבטחה שכזו.
המסע שעובר המידע בינכם לבין אתר או גולש אחר בעולם עובר דרך ארוכה – חברת התקשורת שלכם, ספק האינטרנט, ספק הגישה הבינלאומי המחבר את ישראל לעולם, ספק הגישה של היעד וחברת התקשורת של היעד. אין גוף בעולם היום שיכול להבטיח מהירות גלישה מקצה לקצה באינטרנט.
אם הן מבטיחות לנו (לפחות בפרסומות) מהירויות גלישה מסוימות – אז מה אכפת להן מה אנו עושים במהירויות האלו – גולשים באתרים או מניחים לגולשים אחרים לחפור באתר שלנו?
יש לכן עומס? – תשדרגו את ציוד התקשורת שלכן.

ככל שספקיות הגישה יעברו יותר מהר לתמחור על פי כמות מידע (מהירות גלישה (Upload או Download) או כמות המידע המועבר בפרק זמן) ולא על פי משך זמן ההתחברות (כי במילא החיבור יהיה קבוע) – יילקח מהן התירוץ של "אתם גורמים לפקקים".

ויש כמובן את הנקודה העקרונית של סמכות התוכן:
מי הסמיך את ספקי הגישה להיות צנזורים וקובעי אמות מוסר?
כיום אני לא יכול לפתוח אתר הורדת קבצים (FTP) במחשב שלי? שרת דואר?
אם אני משתמש בנאפסטר אז אני למעשה מקים שרת. אני פושע?
אם למישהו יש בעיה עם התכנים שאני מעביר ברשת – תפנו אותו למשטרת ישראל ושיתלונן. הספקים הם לא גוף חוקר, שופט ומבצע.
ספקי הגישה שכחו שהם רק צנרת. זה כמו ש"בזק" תנתק לי את הקו אם הטרדתי או קיללתי מישהו בטלפון.

אנו כיום יותר מדי סלחנים ומקבלים ללא תנאי את השתלטנות של ספקי הגישה.
הם לא רוצים שתתנתקו מהשירותים שלהם, אבל שתתנהגו לפי הקוד שלהן.
אני מעודד אתכם לקרוא את הסכמי ההתקשרות ביניכם לבין ספקי הגישה שלכם – תופתעו עד כמה הם לא מחויבים כלפיכם, ועד כמה אתם חייבים להם (עוכרי דין, אתם יודעים).

המסמך המשפטי היחיד שמצאתי הוא תנאי שימוש לניסוי שערכה "בזק" ב-ADSL, ללקוחות "אינטרנט זהב". (היה כאן קישור למסמך המקורי אבל הוא לא זמין נכון לבדיקה שערכתי ב-2.11.13).

ניסיתי נואשות למצוא באתרים של הספקים הגדולים בישראל את הסכם ההתקשרות, ההסכם המשפטי המחייב עליו את חותמים בכדי לבצע התחברות.
זה הרי מה שבעצם אנחנו קונים. לא מצאתי. מעניין למה.